בחלק הקודם למדנו על ההבדל בין חכמה לבינה שבנפש, וראינו כיצד מכנה אותן אדמו"ר הזקן בשם 'אב ואם' - משום שכתוצאה מהן נולדות תולדות: רגשות של אהבה ויראה. עתה נמשיך ונראה כיצד ההתבוננות בגדולת השם מולידה בפועל את ענפי האהבה והיראה.
חכמה היא כמו ראייה, ובינה כמו שמיעה, ומשתיהן נולדות התולדות - רגש של אהבה או רגש של יראה. כאשר מדובר בהתבוננות, דהיינו בחכמה ובבינה של גדלות השם, מונה אדמו"ר הזקן את הנקודות שבהן מתבונן היהודי: ממלא כל עלמין, סובב כל עלמין, וכולא קמיה כלא חשיב. ההתבוננות בהן מולידה רגש - בראשונה יראה ופחד, ולאחר מכן אהבה עזה, אהבה כרשפי אש, עד לתשוקה וצימאון להידבק בבורא עולם.
"והצימאון הוא מיסוד האש שבנפש האלוקית":
אדמו"ר הזקן מסיים את העניין וקובע: "והצימאון הוא מיסוד האש שבנפש האלוקית". הצימאון והאהבה שאליהם מגיע היהודי כתוצאה מן ההתבוננות בגדולת הבורא באים מיסוד האש שבנפש האלוקית. נקודה זו כבר למדנו בפרק א', שם נמנו ארבעת היסודות שבנפש הבהמית עם כמה דוגמאות; ואף בנפש האלוקית קיימים ארבעה יסודות, ויסוד האש שבה הוא המוליד את אהבת השם - הוא הגורם שתהיה ליהודי אהבה עזה לבורא עולם.
מדוע נקראת אהבה גדולה זו בשם 'צימאון'?
הצימאון והאש קשורים זה בזה: האש מביאה יובש, והצימאון בא מן היובש. היהודי חש כמה רחוק הוא מגדולת הבורא, ומתוך כך הוא צמא להתקרב אליה. צימאון זה, להתכלל ולהידבק בבורא עולם, בא מיסוד האש שבנפש האלוקית, וממנו נולדים האהבה והצימאון - "כמו שכתבו הטבעיים", שאף חכמי הטבע כותבים כי האש נמצאת בלב והיא המעוררת את הרגשות, וכן הוא בעץ חיים, שיסוד האש בלב.
יסוד המים שבנפש:
אדמו"ר הזקן מוסיף שתי שורות, ללמדנו שבנפש האלוקית קיים גם יסוד המים, ומתאר את מקומו: "הוא מקור המים והליחות". המים הם דבר לח, לעומת האש היבשה, ומקורו של יסוד המים בנפש הוא מן המוח, כמבואר בעץ חיים שער נ', שהוא בחינת חכמה הנקראת מים שבנפש האלוקית. וטעם הדבר: המים טבעם קרירות, והאש טבעה חמימות. אחד ההבדלים המהותיים בין המוח ללב הוא שהמוח שוקל כל דבר בקרירות ובאדישות, בלא אינטרסים ושיקולים, וחושב על העניין כפי שהוא לאמיתו; ואילו הלב לוקח כל דבר ברגש, בקירוב ובהתלהבות. לפיכך יסוד המים, שעניינו קרירות, שייך למוח, ויסוד האש, שעניינו חמימות, קשור ללב.
מדוע מכניס אדמו"ר הזקן את יסוד המים דווקא כאן, בפרק העוסק בהתעוררות האהבה?
בכך הוא מרמז על הסדר הנכון בקירובו של היהודי ובאהבתו לבורא עולם: לאחר האש חייבים לבוא המים. בלשון החסידות נקרא הדבר 'רצוא ושוב'. אדם המתעורר באהבה גדולה, בהתלהבות ובהתעוררות, אם יישאר בקו האש בלבד, עלול מרוב אהבתו לשכוח מעצמו, מסביבתו, ממשפחתו ומתפקידו בחיים; הוא אוהב את הבורא ומבקש לעזוב את הכול, לשבת בקרן זווית ולהיות בכלות הנפש. חס ושלום שילך אדם בקו זה - כמעשה נדב ואביהו.
האש נחוצה וההתלהבות נחוצה, אך מיד יש לזכור את עניין המים, המכבים את האש. משמעות המים: אמנם על האדם להתעורר באהבה, בתשוקה, בצימאון ובהתלהבות על כל ביטוייהם, אך מיד עליו לזכור לחזור אל שליחותו בעולם, אל תפקידו ואל גופו. כשם שאין לאדם לומר מתוך התלהבותו בעבודת השם 'מעתה אצום שבועיים וכמעט לא אוכל, שכן ברצוני להיות דבוק בבורא עולם ולשכוח מן הגשמיות' - אין זו דרך נכונה. לכן מיד לאחר הצימאון עליו לשפוך עליו את המים, ולדעת את סדרו הנכון של הרצוא, שמיד אחריו בא השוב - החזרה אל המסגרת. זו דרגה גבוהה יותר: הלב מתעורר בהתעוררות עליונה, אך יש לדעת להוריד עליו את המים מלמעלה. משום כך, מיד לאחר שהביא את הרוממות ואת הצמא, מדגיש אדמו"ר הזקן שיש כאן גם עניין של מים.
"ושאר המידות כולן ענפי היראה והאהבה ותולדותיהן":
לאחר שהביא את הדוגמה של אהבת השם ויראת השם הנולדות מן החכמה והבינה, ממשיך אדמו"ר הזקן ומבהיר שבלב קיימים סוגי רגשות נוספים: "ושאר המידות כולן ענפי היראה והאהבה ותולדותיהן". התעוררות האדם אינה אהבה ויראה בלבד, אלא יש בה מידות נוספות. ומדוע נוקט התניא דווקא בדוגמת האהבה והיראה? משום שכל שאר המידות הן כענפים הקשורים לשורש: האהבה והיראה הם הרגשות הבסיסיים, וכל השאר ענפים - ענף של אהבה וענף של יראה - הבאים כתולדה וכתוצאה מהם, כמבואר במקום אחר.
נמחיש מהם ענפי האהבה והיראה וכיצד גם הם פעילים בעבודת השם. במבנה עשר הספירות יש כמה אופני ציור, ואחד מהם הוא בשלושה קווים: קו ימין, קו שמאל וקו אמצע. בקו ימין החסד, שהוא האהבה, ובקו שמאל הגבורה. ואלו התולדות שלהם: מתחת לחסד, בקו ימין, מידת נצח; ומתחת לגבורה, בקו שמאל, מידת הוד. אלו הם ענפי החסד והגבורה, ענפי האהבה והיראה.
היכן באים ענפים אלו לידי ביטוי?
הדוגמה בחסידות היא כזו: אדם התעורר בעת התפילה באהבת השם או ביראת השם - היה לו חסד או גבורה, אהבה או יראה. לאחר התפילה חזר לעסקיו ולחיי היום-יום, וההתלהבות שהייתה לו בשעת התפילה נשכחה. כך הוא טבע האדם, ואין אדם נשאר לאחר התפילה כפי שהיה בשעתה. כאן נאמר ליהודי: אמנם החסד ברח והאהבה ברחה, אך לפחות יישאר הענף.
נצח - ענף החסד: האדם ממשיך בקו של אהבת השם אף שנעלם הרגש הגלוי. אף שיש לו כעת מניעות, עיכובים והפרעות הסותרים את האהבה שהייתה לו, הוא עומד ומנצח את כולם וממשיך באותו קו עצמו. אין לו רגש גלוי של אהבה, אך הוא חי בקו הנצח, ולפחות את המסקנה שהאהבה הולידה בו הוא מקיים.
הוד - ענף הגבורה: מעל ההוד עומדת הגבורה, שהיא היראה, יראת שמים. אדם שיש לו יראת שמים ברגש גלוי, אשרי חלקו; ואם נשכחה מעט ואינה נמצאת באותה עוצמה, לפחות יהיה הוד. הוד הוא לשון הודאה, כלשון 'הודו להשם', וכדוגמת הלשון בהלכה "מודים חכמים לרבי פלוני" - נחלקו ביניהם ולבסוף הוא מודה שהצדק עמו. יש מצב שאין לאדם יראת שמים גלויה, אך לפחות הוא מתבטל לבורא עולם במידה שהוא מודה בצדקתו. אין לו הרגש הפעיל, אך נותרה בידו המסקנה מן השעה שבה היה לו רגש היראה בגלוי: שהוא אין ואפס, שהוא ירא מבורא עולם, ושהבורא הוא העיקר והאמת. כשנעלמת עוצמתו האמיתית של הרגש, לפחות תישאר ההודאה שהוא הנכון והאמיתי, ולא האדם.
זהו שכתב אדמו"ר הזקן ששאר המידות כולן ענפי היראה והאהבה: ענף של יראה וענף של אהבה, וכל הענפים הללו באים כתוצאה מן החכמה והבינה - על ידי ההתבוננות נולד הרגש.
לסיכום: בחלק זה למדנו שהצימאון והאהבה לבורא באים מיסוד האש שבנפש האלוקית, שמקומו בלב, ולעומתו יסוד המים שמקורו במוח ובחכמה, שעניינו הקרירות והשוב שאחרי הרצוא. ראינו את הצורך בסדר הנכון - לאחר האש וההתלהבות חייבים לבוא המים והחזרה למסגרת. עוד למדנו שכל שאר המידות הן ענפי האהבה והיראה, כפי שהומחש בנצח כענף החסד ובהוד כענף הגבורה, וכיצד גם כשנעלם הרגש הגלוי נותרת המסקנה המעשית מן ההתבוננות.
בחלק הבא נעסוק בדעת כשורש הרגש - כיצד הדעת היא היסוד והעומק שממנו נובעים ומתחזקים רגשות האהבה והיראה.