בחלק הקודם למדנו על ההתבוננות המולידה את ענפי האהבה והיראה - כיצד ההתבוננות בשכל מולידה רגש מתאים. אך במבנה השכל אין רק חכמה ובינה, אלא גם מרכיב שלישי - הדעת. בחלק זה נעמוד על הדעת כשורש הרגש ועל תפקידה בהולדת מידות אמיתיות.
לכאורה כבר הושלמה המסגרת: יש התבוננות, ויש תוצאה שהיא רגש מתאים. חכמה היא בבחינת אב ובינה בבחינת אם, ומשיש אב ואם - כבר יש תולדות. מה, אם כן, חסר, שבשבילו מונים במבנה השכל מרכיב שלישי?
היכן נכנסת הדעת לתמונה?
יש לזכור כי בתחילת הפרק, בשורות הראשונות, כשהביא אדמו"ר הזקן חכמה, בינה ודעת, קרא להן שלוש אימות. כשם שחכמה ובינה נקראות אם - מקור למידות - כך גם הדעת נקראת אם ומקור למידות.
פירוש המילה 'דעת':
'דעת' אינה 'להבין' - הבנה היא בינה. בלשון הקודש 'דעת' היא מלשון "והאדם ידע את חוה", הפעם הראשונה שמופיעה המילה בחמישה חומשי תורה. אין הכוונה שהאדם ידע כי יש לו אישה ששמה חוה, שקודם לא ידע ועתה יודע; התורה מדברת בלשון נקייה, וכוונתה שהאדם לקח את חוה לאישה, שהתקשר והתחבר אליה. מכאן ש'ידע' הוא לשון התקשרות והתחברות: קיומו של חיבור וקשר בין שניים נקרא דעת.
משל הכפרי והמלמד:
כדי להבין זאת בענייננו, נקדים משל שאמר אחד החסידים, המובא בספר 'שיעורים בספר התניא'. כפרי אחד לא ידע קרוא וכתוב, אך היה יהודי ירא שמיים, והביא לילדיו הקטנים מלמד שילמדם קרוא וכתוב, תורה ומשנה. בכל פעם שהגיע לידיו מסמך רשמי היה קורא למלמד שיקרא ויסביר לו את תוכנו. יום אחד קיבל מכתב ארוך ומפורט מבית הוריו, ובו תואר בדקדוק ובהדרגה מה עבר על אביו - שחלה, שלא חש בטוב, שקראו לרופא - וסופו של המכתב שאביו הלך לעולמו.
המלמד קרא בהתלהבות שורה אחר שורה, כתפקידו. באמצע הרים את עיניו וראה שהכפרי כבר התעלף ואינו שומע עוד.
מי הבין טוב יותר את תוכן המכתב? המלמד - הוא שהבין כל פרט, כל ביטוי וכל דקדוק. אך למי היה אכפת מן הכתוב? מי התחבר לתכנים והרגיש שהם מדברים אליו? מי התעלף? הכפרי.
כשאדם לומד דבר בחכמה ובינה בלבד, אין הוא מתעלף. ייתכן שתהיה לו התעוררות כלשהי - אין הוא אדיש לחלוטין, והדברים נוגעים לו במידת מה - אך זו התלהבות שאין לה אחיזה ואינה ממשית. אולם כאשר האדם מתחבר לדברים ומרגיש שאכפת לו, שהם שלו - כמו שנאמר במרדכי היהודי "וידע מרדכי את כל אשר נעשה", שהרגיש כי כל המתרחש נעשה לו - הוא נכנס לעניין בכל ההתלהבות ובכל החיות, והרגשות הנולדים מכך הם רגשות אמיתיים ולא דמיוניים. זו כוונת ההתקשרות וההתחברות.
לשון אדמו"ר הזקן:
"שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד" - האדם מקשר את דעתו בנושא הנלמד בעוצמה רבה מאוד.
"ויתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה בגדולת אין סוף ברוך הוא" - הוא מכניס את עצמו כולו ואינו מותיר נקודה שמחוץ לרעיון הנלמד; אם מדובר בבורא עולם, כל כולו מונח בזה. כשאדם לומד דבר שאינו מעניין אותו במיוחד, מכניס בו רק חלק מנפשו, שהרי דברים אחרים חשובים לו יותר; ואם תגיע באמצע שיחת טלפון חשובה יעזוב הכול וירוץ אליה - סימן שאף בשעת הקריאה לא היה מונח בדברים. אך בעניינים של עבודת השם וגדולת השם תוקע האדם את עצמו בחוזק, בכל נפשו.
"ואינו מסיח דעתו" - לא די בהכנסת כל הנפש, נדרש גם כל הזמן. מי שמקדיש לעניין זמן קצר בלבד ופונה אחר כך לעיסוקיו, אף אם עשה זאת בכל כולו, לא תהיה לכך השפעה אמיתית. נדרשים כל הנפש וכל הזמן, בלא היסח הדעת.
ואם אין הלומד מבין? כבר למדנו בהקדמה לתניא שמי שדעתו קצרה ילך אצל הגדולים שבעירו ויסבירו לו; ומשמסבירים לו, תוקע הוא את עצמו בעניין בחוזק.
"כי אף מי שהוא חכם ונבון בגדולת אין סוף ברוך הוא, הנה אם לא יקשר דעתו ויתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה - לא יוליד בנפשו יראה ואהבה אמיתית, כי אם בדמיונות שוא" - אף מי שיש לו חכמה ובינה, והוא מבין היטב את גדולת האין סוף, אם לא יקשר את עצמו בצורה פנימית, בכל נפשו ובהתמדה, לא יוליד בנפשו יראה ואהבה אמיתית. כאותו מלמד שקרא והבין, ואף היה לו רגש - אך רגש שאינו אמיתי, שהרי הוא לא התעלף. תהיה לו אהבה, אך אהבה מדומה.
"דמיונות שוא":
מהם 'דמיונות שוא'? ניתן להמחיש זאת מן ההלכה. הרמב"ם, על פי הגמרא, מבחין בהגדרת שבועה שאינה אמת בין שבועת שקר לשבועת שווא. שבועת שקר היא כשאדם נשבע על שולחן שהוא כיסא - דבר שאינו אמיתי כלל. שבועת שווא היא, למשל, האומר על כיסא 'נשבע אני שזה כיסא': אין כאן שקר, ואף על פי כן זו שבועת שווא, שכן לא הועילה כלום ולא הביאה שום תועלת ושום תוכן - זהו דבר ידוע, ולחינם נשבע עליו.
לפיכך אין אדמו"ר הזקן נוקט 'דמיונות שקר', שהרי אהבה כלשהי אכן תהיה לאדם; אילו לא הייתה לו אהבה כלל והיה אומר שיש לו - היה זה שקר. אלא שאהבה זו היא שווא ולחינם: לאהבה כזו לא נדרשו החכמה והבינה, שכן היא קיימת ממילא. ההתבוננות לא הולידה דבר, לא חידשה, לא שינתה ולא פעלה עניין חדש. כדי שהאהבה תהיה אמיתית - שיתעורר רגש חדש הפועל ומשנה את אורח חייו ואת הסתכלותו של האדם - חייבת להיות דעת; ובלעדיה יישאר הדבר בגדר דמיונות שווא.
מכאן מובן מדוע נכללת הדעת עם חכמה ובינה בכותרת 'אימות', האם של המידות: בלי דעת אין מידות. יש חכמה ויש בינה, אך מידות לא יהיו; ואם נדמה שיש מידות, אין זה נכון - זהו שווא. על כן "הדעת הוא קיום המידות וחיותן" - הדעת מקיימת את המידות ואף מחיה אותן, שכן משחש האדם זיקה לדבר, נעשה הדבר שלו.
הרבי הביא פעם בהתוועדות את הסיפור הידוע על אריסטו, שנתפס בקלקלתו בסיום אחת מהרצאותיו. כששאלו אותו כיצד הדבר מתיישב עם ההרצאה הרצינית שנשא זה עתה, השיב: "עכשיו איני אריסטו". באותה שעה שדיבר מילא את תפקידו באוניברסיטה ונשא את ההרצאה, אך לא היה זה הוא עצמו - כמכשיר הקלטה המעביר דברים שהוא יודע; ובביתו עושה הוא כרצונו.
אדם הלומד תורה או מתבונן בדרך זו - לא יפעל בו הלימוד דבר. הוא עשוי לשאת הרצאה על חומרת העישון, ובהפסקה לצאת ולעשן; אין הדברים הולכים יחד. כאשר אין התחברות לדבר, אין הדבר פועל; ואם הוא פועל, פעולתו בדרך של שווא.
על כן הדעת היא קיום המידות וחיותן, "והוא כולל חסד וגבורה, פירוש אהבה וענפיה ויראה וענפיה" - הדעת כוללת חיזוק וקיום של הצד הימני ושל הצד השמאלי כאחד: גם חסד וגם גבורה, גם אהבה וגם יראה. וכשנאמר 'קיום המידות וחיותן', הכוונה גם לענפי האהבה ולענפי היראה שהזכרנו; כל התוצאות שדיברנו עליהן, שהן המשכיותן של אהבה ויראה, תלויות אך ורק בדעת.
לסיכום: בחלק זה למדנו את תפקידה של הדעת כשורש הרגש. הדעת היא מלשון "והאדם ידע את חוה" - לשון התקשרות והתחברות; היא קשירת הדעת בחוזק ובהתמדה בגדולת אין סוף ברוך הוא, בכל הנפש ובכל הזמן, בלא היסח הדעת. בלי דעת, אף החכם והנבון לא יוליד אלא אהבה ויראה מדומות - 'דמיונות שוא', בדומה לשבועת שווא שאין בה תוכן, כפי שהמחיש המשל על הכפרי המתעלף לעומת המלמד הקורא בהתלהבות ריקה. לכן נמנית הדעת עם החכמה והבינה כאחת מ'שלוש האימות', ומכונה 'קיום המידות וחיותן', הכוללת חסד וגבורה - אהבה וענפיה, ויראה וענפיה.
בחלק הבא נמשיך בלימוד פרק ג' ובהעמקה בדבריו המדויקים של אדמו"ר הזקן.