בחלק הקודם למדנו על שלוש האמות שבנפש - חכמה, בינה ודעת - ועל אופן ההתבוננות באלוקות דרך שלוש הבחינות: ממלא כל עלמין, סובב כל עלמין, וכולא קמיה כלא חשיב. בחלק זה נעמיק כיצד ההתבוננות הזו פועלת בנפש: כיצד השכל, בבחינת אב ואם, מוליד את רגשות היראה והאהבה.
שלוש בחינות ההתבוננות:
שכלו האנושי של יהודי משיג את הדברים, ושכלו של גוי אינו משיגם. אף אנו, כיהודים, אין בידינו להבין מדוע אין הוא יכול להבין זאת, אך כך נכתב. בחינת "סובב כל עלמין" היא תחום נעלה יותר, וגם בה יכול האדם להתבונן.
ומהו "כולא קמיה כלא חשיב"? זהו נושא שלישי. ביחס ל"ממלא כל עלמין" ול"סובב כל עלמין" קיים יחס כלשהו אל העולמות; עצם העיסוק בהם מלמד שיש להם ערך. אך יש רמת התבוננות עמוקה מזו: כל העולמות כולם אינם נחשבים לפניו כלל. הבורא, במהותו האלוקית המופשטת, אינו מתעסק עם העולם - לא בבחינת ממלא כל עלמין ולא בבחינת סובב כל עלמין. הוא בעצמו, והעולם אינו נחשב כלל, כלא ואפס. זו התבוננות מסוג שלישי. על כל אחת מן הבחינות הללו נכתבו פרקים בתניא ומאמרי חסידות, וכל אחת מהן נושא בפני עצמו.
כוונת אדמו"ר הזקן כאן היא, שכאשר האדם מתבונן באחת משלוש ההתבוננויות הללו - כמידת הבנתו וכמידת יכולתו - הוא מעמיק מאוד.
"כשמתבונן ומעמיק מאוד":
רבי לוי יצחק, אביו של הרבי, מקובל גדול שביאר קטעים רבים בתניא על פי הקבלה, מדייק: מדוע נקט אדמו"ר הזקן שלושה לשונות אלו? ומבאר כי הם כנגד שלוש הבחינות:
"מתבונן" - כנגד ממלא כל עלמין, שכל אדם יכול להתבונן בה.
"מעמיק" - כנגד סובב כל עלמין, שהוא שיעור למעמיקים, בחינת היהודי שבנפש.
"מאוד" - להגיע לבחינת "בכל מאודך", שאינה נתפסת בשכל כלל: ביטול הנשמה, בחינת היחידה שבנפש, כנגד כולא קמיה כלא חשיב.
נמצא שאפילו הביטויים שמקדים התניא, "מתבונן ומעמיק מאוד", מתאימים לשלוש הבחינות. והיחידה שבנפש היא מעל כל הכוחות ומעל כל הפרטים - ההתמסרות כפי שהיא.
מיראה לאהבה:
ומה פועלת התבוננות זו על האדם? "נולדה ונתעוררה מידת יראת הרוממות במוחו ומחשבתו" - יראת הרוממות דווקא, ולא יראת העונש.
יראת העונש: יראה הבאה מן האדם עצמו, מחשש על האגו שלו, שלא יאונה לו נזק. אף היא טובה, ומוטב שלא ייכשל בחטא אפילו מתוך התבוננות בעונש, אך זו דרגה שגם הנפש הבהמית מגיעה אליה.
יראת הרוממות: יראתה של הנפש האלוקית, שבה ירא האדם מן הרוממות עצמה. כאדם העומד בפני צדיק גדול ומכובד מאוד, החש כבוד עמוק מרוממותו.
והיכן היא שוכנת? "במוחו ומחשבתו", כפי שלמדנו בהבדל שבין יראה לפחד - שהיראה מקומה במוח. "לירא ולהתבושש מגדולתו יתברך" - יראה ובושה מגדולת הבורא שאין לה סוף ותכלית. וכאשר היראה מחלחלת ויורדת אל הלב, נעשה "פחד השם בליבו".
לאחר שיש בו את היראה והפחד, "ושוב יתלהב ליבו באהבה עזה כרשפי אש".
מדוע חייבת היראה לקדום לאהבה?
מפני שעל האדם לבטל תחילה את ישותו, ורק אחר כך להימשך באהבה אל הבורא. לקפוץ מאהבת ענייני העולם ישירות אל אהבת הבורא - אין הדבר עולה בידו. כביטוי הידוע בחסידות: בין ישות אחת לישות אחרת חייב להיות באמצע אפס, ביטול; בין הגרעין לעץ חייב לבוא תחילה ריקבון הגרעין. וכך, כדי לעבור מאהבת ענייני העולם אל אהבת השם, חייבים לבוא באמצע יראת השם ופחד השם בליבו - מצב של ביטול הישות - ואז יתלהב ליבו באהבה עזה כרשפי אש.
אדמו"ר הזקן נוקט כאן לשונות שונות: "בחשיקה וחפיצה ותשוקה ונפש שוקקת לגדולת אין סוף ברוך הוא" - חמישה ביטויים: אהבה, חשיקה, חפיצה, תשוקה ונפש שוקקת. מבואר באחד הביאורים שהם כנגד חמש דרגות הנשמה - נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה - כפי מדרגת עלייתו של האדם, ו"נפש שוקקת" היא הגבוהה שבהן. ובהגיעו לדרגה הגבוהה ביותר, "היא כלות הנפש" - שנפשו מתכלה ומתכללת לגמרי באלוקות.
שלושת הפסוקים מתהילים:
אדמו"ר הזקן מביא את מקורותיו מן הפסוקים: "כדכתיב נכספה וגם כלתה נפשי וגו'", "וכתיב צמאה נפשי לאלוקים וגו'", "וכתיב צמא לך נפשי וגו'". שלושתם לקוחים מתהילים. ואין זה אוסף פסוקים בעלמא על צימאון, שהרי יש פסוקים נוספים; אף סדרם אינו כסדר: "נכספה וגם כלתה" בפרק פ"ד, "צמאה נפשי לאלוקים" בפרק מ"ב, ו"צמא לך נפשי" בפרק ס"ג - לא סדר עולה ולא סדר יורד.
מה הרעיון שבסדר זה?
מבואר שכל אחד מן הפסוקים מדבר בדרגה אחרת, כנגד שלוש הבחינות:
"נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות השם" - התבוננות בממלא כל עלמין, הדרגה הראשונה, מביאה את האדם לכיסופין אל "חצרות השם", אל החלק הנמוך יותר.
"צמאה נפשי לאלוקים" - כאן אין הצימאון לחצרות אלא לאלוקים חיים; זו דרגת סובב כל עלמין.
"צמא לך נפשי כמה לך בשרי" - "לך" בעצמך, כלשונו הידועה של אדמו"ר הזקן: "איני רוצה לא את העולם הזה שלך ולא את העולם הבא שלך, אני רוצה אותך בעצמך". זו הדרגה הגבוהה של כולא קמיה כלא חשיב.
לפיכך הביא אדמו"ר הזקן דווקא את שלושת הפסוקים הללו ובסדר זה, שכן שלוש הדרגות שבהם מתאימות לשלושת העניינים.
לסיכום: בחלק זה למדנו כיצד ההתבוננות בשלוש בחינות האלוקות פועלת בנפש: כיצד היראה - במוח ובמחשבה, ואחריה הפחד בלב - מולידה את יראת הרוממות, וכיצד לאחר ביטול הישות מתלהב הלב באהבה עזה כרשפי אש עד כדי כלות הנפש. עוד ראינו כיצד חמשת לשונות האהבה מכוונים כנגד חמש דרגות הנשמה, וכיצד שלושת הפסוקים מתהילים מכוונים כנגד שלוש בחינות האלוקות. באופן כללי, למדנו על מבנה הנפש הכולל שכל ורגש, טעמנו מעט מן החכמה והבינה, וראינו כיצד הם, בבחינת אב ואם, מולידים את אהבת השם, יראתו ופחדו.
בחלק הבא נעסוק בהמשך פרק ג - בהתבוננות המולידה את ענפי האהבה והיראה, וכיצד מתפצלים רגשות אלו לענפים ותולדות בעבודת השם.