בחלק הקודם למדנו על ההבדל בין חכמה לבינה - חכמה כנקודת הברק המבריק, ובינה כהרחבה וכהבנה המפותחת. עתה נראה כיצד שתי מידות אלו מכונות אב ואם, מה הן מולידות בנפש האלוקית, ונעמיק בסוגי ההתבוננות בגדולת הבורא.
חכמה ובינה - אב ואם:
שלוש המידות בכללותן נקראות אמות. לאחר שהתבאר ההבדל בין חכמה לבינה, מוסיף אדמו"ר הזקן: "והן הם אב ואם" - בבואנו ליתן כינוי ספציפי לכל אחת מהן, חכמה נקראת אב ובינה נקראת אם. מדוע כך ולא להיפך? משום שהדבר תואם ממש את מושג האב והאם כפשוטו: האב נותן את הנקודה, והאם, כפי שלמדנו בפרק ב', נותנת את ההרחבה במשך תשעה חודשים בבטן, עד שנולד מזה הוולד. לפיכך ברור שחכמה - נקודת הברק המבריק - תיקרא אב, ובינה תיקרא אם.
מה מולידות החכמה והבינה? את הדעת נשאיר לסוף הפרק, שכן הוא עולם בפני עצמו, ואף אדמו"ר הזקן כתבו כיחידה נפרדת, בקטע חדש הפותח במילה "והדעת". אין לחשוב שאין הדעת קשור לעולם השכל, אלא שאי אפשר לעמוד על מקומו ותפקידו בטרם ננתח ונסביר היטב מה הן המידות. לפיכך נישאר תחילה בשתי הראשונות: חכמה ובינה.
"והן הם אב ואם המולידות" - מה נולד מהאב והאם? המידות: חסד, גבורה ותפארת. דוגמה לחסד היא אהבת השם, דוגמה לגבורה היא יראתו ופחדו, וכן תפארת וכל השאר. אלא שמיד מתעורר דיוק: בתיאור המידות הקשורות לעולם הגבורה נקט אדמו"ר הזקן תחילה פחד ואחריו יראה, וכאן הסדר מתהפך - "יראתו ופחדו".
מדוע מתהפך הסדר?
ההסבר פשוט: כאשר בא לתאר את המידה עצמה, יש לשאול מה נחשב יותר מידה - פחד או יראה? היראה מקומה במוח, והפחד מקומו בלב. לפיכך, בתיאור עולם המידות הביא תחילה את הפחד השוכן בעולם המידות, ולאחריו את שורשו - היראה. אולם כאן מתאר אדמו"ר הזקן את אופן ההולדה וההשתלשלות למטה, ובו קודמת היראה שבמוח, ומשם היא יורדת אל הלב ונעשית פחד.
אף שסדר התולדה בנפש הוא יראה ואחריה אהבה, הביא אדמו"ר הזקן כאן תחילה אהבה ואחריה יראה, לפי שזהו סדר המידות: חסד וגבורה. בהמשך יבואר במפורש שבסדר התולדה בנפש חייבת היראה לקדום לאהבה, ואף הסיבה לכך.
"כי הנה השכל שבנפש המשכלת" - הכוונה לנפש האלוקית, שיש בה הפוטנציאל להיות משכלת, מפתחת ומולידה. כאשר האדם משתמש בה כראוי, זו הנפש המשכלת המתווכת, המושכת את הכל לטובת הנפש האלוקית שעליה מדובר כאן.
שלושת סוגי ההתבוננות בגדולת הבורא:
עד כה תואר המהלך כפי שהוא: הברקה, ניתוח, הבנה, והולדת רגש. עתה נראה כיצד הדבר עובד למעשה. כאשר האדם מתבונן בבינה, לאחר שהאירה בו החכמה - במה הוא מתבונן? במה מתבוננת הנפש האלוקית? כאן מוליך אותנו אדמו"ר הזקן במעבר מהיר על סוגי ההתבוננות הקיימים בגדולת הבורא, שאמורים להוליד את הרגשות המתאימים.
הוא פותח בכך שהשכל שבנפש המשכלת "מעמיק מאוד בגדולת השם" - כלומר מוריד את הדברים אל ההבנה, אל הבינה. שאם יישארו בחכמה, הרי החכמה עדיין אינה האדם עצמו: היא בבחינת ראייה של דבר הנמצא מחוץ לו. כדי שהדבר יפעל עליו אין להסתפק בראייה, אלא יש למשוך אותו פנימה, וההמשכה נעשית בהתבוננות מעמיקה בדברים שההברקה האירה.
ההתבוננות בגדולת הבורא נחלקת לסוגים, וכאן מפרט אדמו"ר הזקן שלושה סוגים כלליים מאוד הכוללים את כולם: "איך הוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב". שלושה ביטויים אלו הם שלושה תחומי התבוננות שונים לחלוטין זה מזה, כל אחד ברמה אחרת ובתחום אחר, ולכל אחד משלים, דוגמאות והסברים משלו. על כל אחד מהם ניתן להקדיש שיעורים ארוכים, ואנו נעבור עליהם בקצרה, שכן אדמו"ר הזקן מביאם כדוגמה בלבד להסבר התהליך.
בהתאם ליסוד שנתבאר בפתח פרק ג', שכל הקיים למעלה בעולמות קיים גם בנפש האדם, נבאר את 'ממלא כל עלמין' ואת 'סובב כל עלמין' שלמעלה באלוקות מתוך המקביל להם בנפש האדם. הגמרא דורשת על הפסוק "ברכי נפשי את השם": מה הקדוש ברוך הוא ממלא את העולם, כך הנשמה ממלאה את הגוף - אותו ביטוי ממש. ביטויים אלו אינם נחלת הקבלה, החסידות והתניא בלבד, אלא מופיעים אף בגמרא, ואין אלא להבין את הגדרותיהם.
"ממלא כל עלמין":
נוח יותר לפתוח בנשמה הממלאה את הגוף, ומתוך כך נבין את מילוי העולם על ידי הקדוש ברוך הוא. בגוף הגשמי רמ"ח איברים ושס"ה גידים, והנשמה מתלבשת בכל אחד מהאיברים ומחיה את הגוף. אך האם היא מתלבשת בכל האיברים באותו אופן, באותה כמות, באותה עוצמה ובאותו מינון? ברור שלא. יש חלוקה ברורה מאוד: אף שתי הידיים אינן שוות - התורה נוקטת "ידך", יד כהה, שכן יש יד כהה ויד חזקה, יד ימין ויד שמאל.
קל וחומר בהבדלים גדולים יותר, בין העיניים לידיים: בעין כוח הראייה, ביד כוח הכתיבה והתנועה, וכן כוחות השמיעה, ההילוך, המישוש והריח. כל האיברים וכל החושים, כל אחד מקבל את השייך לו, והנשמה מתלבשת בכל איבר ואיבר בהתאם לכלי המקבל את הכוח הנכנס בו. (אפשר להאריך בשאלה אם השינוי בא מצד הכלי או מצד האור, ואנו נעמוד על נקודת הדברים בלבד.) נמצא שמילוי הגוף פירושו התלבשות הנשמה באיברי הגוף, לכל איבר ואיבר בהתאם ליכולתו ולכלי קיבולו.
כך גם הקדוש ברוך הוא ממלא את העולם: הוא נמצא בכל פרט ופרט בבריאה, ואין פרט שאינו נמצא בו, אך אינו נמצא בכל הפרטים באותה מידה בצורה גלויה. בדומם באופן אחד ובצומח באופן אחר, ואף בתוך הדוממים עצמם - יש אבנים שבונים בהן בניין ושוות כמה אגורות, ויש אבנים טובות ומרגליות; המים דומם והאבן דומם, וכן הלאה. עולם הדומם הוא עולם של אינספור אופנים, וכך גם הצומח וההבדלים שביניהם. נמצא שהחיות האלוקית שבכל פרט ופרט בבריאה אינה שווה בכל הפרטים.
האדם יכול לשבת ולהתבונן בשינויים ובעוצמה עד שיגיע ל"מה רבו מעשיך השם" ול"מה גדלו מעשיך השם", והתבוננות זו כשלעצמה תוליד בו רגשות אדירים, עד שיאמר: בורא עולם נמצא איתי ממש כרגע, בכל פרט ופרט, מחיה אותי ומהווה אותי. זו התבוננות המובילה את האדם אל הרגשות הנכונים ביותר. זהו 'ממלא כל עלמין' - שלוש מילים שהן תחום שלם של לימוד, התבוננות ועמקות, שדי בהן לבדן כדי לחיות מאה ועשרים שנה ולקיים "ואהבת את השם אלוקיך בכל לבבך".
"סובב כל עלמין":
זהו תחום התבוננות שונה לחלוטין, ואף בו נשתמש ביחס שבין הנשמה לגוף כדי להבין את היחס שבין הבורא לעולם. האם ביטויה של הנשמה בגוף מתמצה באותו אופן המשתנה מאיבר לאיבר, או שיש בה גם ביטוי הנמצא בכל האיברים באותה מידה ובאותה עוצמה? ברור שיש כוח בנפש הנמצא בכל האיברים במידה שווה ממש, והוא כוח מוכר לנו: כוח הרצון.
כשאדם רוצה לראות דבר, מתלבש הרצון בראייה, בעין; כשהוא רוצה לרוץ, מתלבש הרצון ברגליים. עצם העובדה שאין לרצון כלי ספציפי בגוף שניתן להצביע עליו ולומר "הנה כלי הרצון" - בעוד לראייה יש כלי, העין, ולעולם לא יראה אדם באוזניו, שכן כוח הראייה כוח מוגבל שאינו נמצא במקום אחר - מלמדת שהרצון בא לידי ביטוי בכל מקום ומקום בגוף. ואין הדבר שהאדם רוצה תחילה בלב או במוח ומשם מוליך את הרצון: מבואר בחסידות במקומות רבים שאין שיהוי זמן מרגע הרצון ועד הביצוע, ואין הרצון צריך לעבור תחנה בדרך, שאם תהיה חלשה לא יגיע לשם.
הרצון קיים בכל האיברים ממש בכל עת. אדם יכול להיות עסוק במוחו בעניין אחד, ובתוך כך הוא רוצה ללכת - והוא הולך; הרצון פועל על הרגליים אף שהמוח עסוק בדבר אחר לגמרי. לפיכך נקרא הרצון 'סובב כל הגוף'. ואין 'סובב' במובן שהוא מצוי מחוץ לגוף, אלא הוא נמצא ממש בכל איבר; אלא שמכיוון שאינו נמצא בהתאמה אישית לכל איבר ואינו נתפס באיבר אחד יותר מבחברו, נקרא סובב ומקיף.
אף בכוח האלוקי קיימת דרגה כזו של 'סובב כל עלמין', והיא נושא עמוק הרבה יותר. עד כדי כך שמבואר בחסידות שאת 'ממלא כל עלמין' יכול אף גוי להבין, ואילו את 'סובב כל עלמין' רק יהודי יכול להבין - זו כבר רמה גבוהה יותר.
לסיכום: בחלק זה למדנו שחכמה נקראת אב ובינה נקראת אם, בדומה לאב ואם כפשוטם - האב נותן את הנקודה והאם מרחיבה ומולידה. ראינו שהן מולידות את המידות: אהבת השם ויראתו ופחדו, ועמדנו על הטעם שהסדר מתהפך בין תיאור המידה עצמה (פחד לפני יראה) לבין סדר התולדה (יראה לפני פחד). כן נתבארו שני סוגי ההתבוננות בגדולת הבורא: 'ממלא כל עלמין' - האור האלוקי המתלבש בכל פרט לפי כלי קיבולו, כדוגמת הנשמה המתלבשת בכל איבר ואיבר; ו'סובב כל עלמין' - כוח הנמצא בכל מקום במידה שווה, כדוגמת הרצון שאין לו כלי מיוחד בגוף.
בחלק הבא נעסוק עוד בחכמה ובינה כאב ואם המולידים רגש, ונראה כיצד ההתבוננות המעמיקה בגדולת הבורא מולידה בנפש את מידות האהבה והיראה.