בחלק הקודם למדנו על כוח החכמה כמקור השכל - כיצד החכמה היא הכוח הראשוני שממנו נובעת כל התודעה השכלית. כעת נעמיק בהבדל המהותי בין החכמה לבין הבינה, שני עולמות שונים לגמרי בתהליך הלמידה וההבנה.
ההבדל בין החכמה לבינה אינו מושג מופשט בלבד; כל אדם יכול לחוש בו בהזדמנויות רבות מאוד. בהמשך נראה שיש בכך דרגות שונות, אך תחילה נעמוד על הרמה הבסיסית, הידועה והמוכרת לכל.
תהליך הלמידה:
אדם יושב ולומד נושא מסוים - בין נושא תורני ובין להבדיל נושא אחר - ומתקשה בהבנת העניין. כך גם באמצע עבודה, כשאינו יודע כיצד לפתור בעיה מסוימת. בכל תחום שאדם עוסק בו הוא עשוי למצוא את עצמו עומד מול השאלה כיצד פותרים מצב נתון.
השלב הראשון הוא בלבול: האדם אינו יודע, אינו מוצא לעצמו מקום ואינו מוצא פתרון ומוצא. ואז, דווקא לאחר הבלבול ולאחר חוסר הידיעה, מתנוצץ בראשו רעיון. באותה שנייה שבה הבריק הרעיון הוא מתמלא עונג ואושר עצום, שכן הוא חש שהבעיה נפתרה והדבר האיר לו.
מכאן יכול להתרחש אחד משניים: או שכשם שבא כך ייעלם - אדם דיבר אליו והפריע לו, וההברקה נעלמה. אין זה דמיון; העונג שחש רגע קודם מן הפתרון שנראה לו היה אמיתי לגמרי. או שהוא מצליח לשבת עם עצמו ולנתח את ההברקה לאט לאט, להורידה לאותיות ולמילים - לעיתים בעזרת עט ודף, ברישום מילים אף לא מסודרות - ומתוך כך לבנות בהדרגה את הבניין כולו. מי שאינו מכיר תהליך זה מן הספרים וחווה אותו בפעם הראשונה סבור שיש בו פגם, שהוא אדם מבולבל שאינו יודע לבנות את הדברים; אך כך בנוי התהליך, ומיד נבין מדוע.
אלו שמות שלבי התהליך:
ביטול: האדם מבטל את עצמו, וזהו הבלבול.
חכמה: ההברקה, הרעיון שנצנץ בראש.
בינה: הורדת ההברקה למעשה, להבנה ולפירוט.
זה ההבדל בין חכמה לבינה, ושני עולמות שונים לגמרי הם.
באופן כללי ניתן להבחין בשני טיפוסים:
בעל החכמה: כוח החכמה מאיר בו בתוקף - בעל פטנטים ללא גבול, שרעיונות נופלים בראשו בלי הרף, אך אינו מסוגל ליישם דבר ולהורידו למבנה מסודר אלא רק לזרוק רעיונות.
בעל הבינה: לעולם אין רעיון נופל בראשו, אך משיישמע רעיון מזולתו או משיעלה בו רעיון, הוא יודע לנתח את הדברים, שכן הבינה שלו מהירה יותר.
כל נפש מושלמת, ובכל אדם קיימים שני הכוחות גם יחד; אלא שתמיד ישנו חיזוק יתר בזה או בזה.
חכמה ובינה - ראייה ושמיעה:
במקומות מסוימים מכונים שני הכוחות בשמות אחרים: לחכמה קוראים ראייה ולבינה קוראים שמיעה. ההבדל שהתבאר לעיל בין ההברקה לניתוח יובן היטב מתוך ההבדל שבין ראייה לשמיעה.
אדם עומד מול בניין ענק וגבוה, עתיר פרטים וציורים ופרטי פרטים. בפעם הראשונה שהוא עומד לידו הוא פותח את עיניו, נותן מבט של שתי שניות ועוצם אותן - וכבר צילם אצלו את המבנה כולו. אך משיתבקש לספר את כל שראה, לא יסתפק בשתי שניות: ייתכן שיידרשו לו עשרים וארבע שעות לתאר את מה שראה בשתי שניות, בעודו נזכר בעוד פרט ועוד פרט. כיצד ייתכן שבראייה נצפה הכול בשנייה או שתיים, ובשמיעה - כשמבקש הזולת לשמוע את אותם דברים - התהליך ארוך ומפורט?
זהו בדיוק היחס שבין חכמה לבינה. בראייה עדיין לא נקלט דבר בשכל ובתודעה ולא הופנם דבר; כל שהתרחש הוא צילום של דבר מבחוץ. הקדוש ברוך הוא נתן לאדם יכולת לפתוח את העין ולצלם דבר הנמצא מחוצה לו, אף שאינו מבין אותו, אינו קולט אותו ואף אינו מצליח ליישב את הסתירות שבמה שראה - ובכל זאת ראה. ראייה היא צילום של דבר מבחוץ, וזו החכמה: הבריק לו בראש, והקדוש ברוך הוא ברחמיו המרובים נתן בו את היכולת לצלם ולראות את עומק העניין בצילום מהיר.
וכשם שההברקה עלולה לברוח, כך גם בראייה. לעיתים אדם ראה דבר ויוצא בהתפעלות, וכשמבקשים ממנו לתאר את שראה הוא עונה שאין לו מילים ואין בו יכולת להסביר, ואף מילה אחת אינו יודע לומר. ומדוע אינו יודע? והלא ראה! זהו בדיוק אדם שנפלה בו הברקה ולא הצליח להורידה לבינה. לא כל אדם מסוגל להוריד את החכמה לבינה; יכולת זו היא כישרון בפני עצמו - כישרון הבינה. החכמה היא הצילום והראייה, והבינה היא השמיעה: הניתוח, ההרחבה והפרטים.
מדוע נקראת בשם 'חכמה'?
המילה חכמה היא צירוף של שתי מילים: כוח מה. 'מה' מבטא ביטול, כלשון משה ואהרון "ונחנו מה כי תלינו עלינו" - מה אנחנו. כוחה של החכמה הוא כוח של ביטול, שכן אין בה עדיין תפיסה ואין בה ממשות, ואין במה לאחוז. ראה דבר, הבריק לו דבר, אך מהו הדבר עדיין - 'מה'. משעה שיירד למטה, יהיה זה בינה.
ומדוע זכתה דווקא היא לכינוי 'כוח'? הלא גם הבינה כוח היא, וגם הדעת, וכוחות רבים ישנם. אלא שאין הכוונה לכוח מסוים, אלא כלשון 'להוציא מן הכוח אל הפועל': הכוח הוא הפוטנציאל והפועל הוא המעשה. ביחס זה החכמה היא כוח והבינה היא פועל, שהרי בבינה מושך האדם מן החכמה. אין בינה בלא חכמה, אך יש חכמה בלא בינה.
עיקר העבודה היא שידע האדם לחבר את החכמה לבינה תמיד ולזכור את הנקודה, שכן בשעת ההתרחבות והפריסה עלול הוא לאבד את הנקודה שממנה בא ואת מה שביקש מתחילה. הדבר דומה למעיין ולנהר: הנהר רחב וגדול - רחבות הנהר - אך מהיכן בא? מן המעיין הנובע בטיפות. המעיין הוא טיפות החכמה, והנהר הוא מים עומדים ומכונסים שמקורם במעיין הנובע, וזו הבינה. מעיין קטן, חור זעיר שממנו זורמים מים, ומזרימה זו נהיה נהר ענק. כך הם החכמה והבינה.
נעיין בלשון אדמו"ר הזקן:
וביאור העניין: "כי הנה השכל שבנפש המשכלת" - אותו פוטנציאל הקיים בנפש להבין דברים - "שהוא המשכיל כל דבר, נקרא בשם חכמה", והיינו כוח מה, כוח שאין בו תפיסה ויש בו ביטול. "והוא כשמוציא כוחו אל הפועל" - כשלוקח האדם את ההברקה ומורידה אל הפועל, נותן בה בשר, הרחבה, משלים וביאורים - "שמתבונן בשכלו להבין דבר לאשורו", כלומר להבינו כראוי.
המילה "לאשורו" כוללת בתוכה שני פרטים:
לאורך: שיבין את הדבר ויוכל גם להורידו לרמה נמוכה יותר, לתת לו משל נמוך עוד יותר.
לרוחב: שיוכל לדמות דבר לדבר, עד שהבנת מושג אחד תסייע לו להבין מושג נוסף ועוד מושג נוסף.
ומוסיף אדמו"ר הזקן "להעמיקו" - להבין את עומק הדברים. זהו הניתוח הנותן ממשות להברקה, וזו הבינה: "מתוך איזה דבר חכמה המושכל בשכלו נקרא בינה". זה ההבדל בין חכמה לבינה.
"שתק רב":
דוגמה מעניינת מצויה בגמרא. עשרים וארבע פעמים מופיע שרב אמר דבר וחכמי ישראל חלקו עליו, ובכל הפעמים נוקטת הגמרא אותו ביטוי: הקשו לפניו שאלות חזקות מאוד הסותרות את דבריו, ו"שתק רב" - לא היה לו הסבר להניח את דעת השואל. אף על פי כן, בחלק מן הפעמים נפסקה ההלכה כדעת רב. וכיצד, והלא שתק?
אלא שנקודת החכמה האירה אצלו בצורה מלאה; הוא ראה את הדבר, אלא שלא ירד הדבר לבינה - לא משום שרב לא היה יכול להורידו, שהרי גדול היה, אלא משום שהסביבה לא הייתה מסוגלת להבין את הדברים. לפיכך ניכר על שתיקתו שאין היא שתיקה מחוסר, אלא שתיקה הנובעת מראייה עצומה של הדבר, שאינו יורד לכלל ביאור. החכמה האירה בשיא השיאים, וזוהי דרגה גבוהה מאוד בחכמה - כפי שהוזכר שיש בחכמה דרגות. משום כך נפסקה ההלכה כמותו: שתיקתו לא הייתה שתיקה של אי-ידיעה אלא שתיקה של אמת מאירה.
לסיכום: בחלק זה למדנו את ההבדל המהותי בין חכמה לבינה: החכמה היא ההברקה הראשונית, 'כוח מה', צילום מהיר של העניין מבחוץ בבחינת ראייה, שיש בו ביטול ואין בו עדיין תפיסה וממשות. הבינה היא הכוח להוציא את ההברקה מן הכוח אל הפועל - לנתח, להרחיב ולפרט אותה לאורך, לרוחב ולעומק, בבחינת שמיעה. ראינו שכל נפש כוללת את שני הכוחות, אך בכל אדם ישנו חיזוק יתר באחד מהם, ושהם קשורים זה בזה כמעיין ונהר; ולמדנו מן הדוגמה של "שתק רב" שהחכמה יכולה להאיר בתוקף עצום גם בלי שתרד לבינה.
בחלק הבא נעסוק בשלוש האמות ובהבנת אלוקות - כיצד שלושת הכוחות השכליים משמשים כאמות ויסוד להבנת ענייני אלוקות ולעבודת הנפש.