בחלק הקודם למדנו על עשר הספירות ועל חלוקתן לשלוש ולשבע - שלוש ספירות עליונות וכנגדן שבעת ימי הבניין. בחלק זה נראה כיצד אותו מבנה קיים בנפש האדם, ונתעכב במיוחד על כוח החכמה בתור מקור השכל.
אותו מבנה בנפש האדם:
כשם שההנהגה למעלה, בעשר הספירות, מתחלקת לשלוש ולשבע, כך גם בנפש האדם. ראוי להדגיש שאין אנו לומדים כאן על עשר הספירות עצמן, אלא על נפש האדם; עניין הספירות הובא רק כדי להראות כיצד הדבר נעשה למעלה - עשר, בחלוקה של שלוש ושבע.
עשרת הכוחות שבנפשו של כל אחד ואחד נחלקים אף הם לשתי קבוצות:
שכל: חכמה, בינה ודעת. אין אלה שמות נרדפים לאותו מושג, אלא כל אחד מהם מתאר מהות אחרת לגמרי, ולהסבר ההבדלים ביניהם יידרש להלן ביאור שלם. הצד השווה שבשלושתם הוא שכולם נכללים תחת הכותרת 'שכל'.
מידות: אלו הן שבע הכפולות, הנקראות בנפש 'מידות'. חסד - אהבת השם; גבורה - "פחדו ויראתו"; תפארת - "ולפארו"; וכן נצח, הוד, יסוד וכן הלאה.
מדוע נקראו חב"ד "אמות ומקור למידות":
לכאורה הביאור הושלם: לנפש עשר בחינות, כשם שהדבר למעלה, והן נחלקות לשתי קבוצות. אך אדמו"ר הזקן מוסיף שורה: "וחכמה בינה ודעת נקראו אמות ומקור למידות, כי המידות הן תולדות חב"ד". לכאורה זהו משפט הכופל את עצמו - אם החב"ד נקראות אמות, מובן מאליו שהמידות הן תולדות. מה, אם כן, בא המשפט לחדש?
אלא שכאן טמונה שאלה מעניינת: אם הנפש נחלקת לשתי דרגות - שכל ומידות - מדוע צריכה האחת להיות תלויה בשנייה? אילו נאמר שלנפש יש שכל בלבד, ולשכל יש תוצאות, היה הדבר מובן; אך אם הנפש במהותה כוללת שתי קבוצות, מדוע נקראות שלוש הראשונות 'אמות'?
על כך בא המשפט לענות: אכן למידות יש שורש בנפש בלי קשר לשכל, והן קיימות במהותה. אלא שהקדוש ברוך הוא סידר את סדר הדברים כך שאצל האדם לא תבוא התגלות המידות ישירות מן המקור. אצל הבהמה הרגש בא ישירות, ואין היא נזקקת להתבוננות שכלית כדי להוליד רגש; אצל האדם, לעומת זאת, אף שלמידות שורש מהותי מצד עצמן, נקבע שצורת ביטוין תבוא על ידי ההתבוננות. זהו עניין הדברים: המידות הן תולדות חב"ד - לידתן, דהיינו גילוין, באה על ידי ההתבוננות, אך במהותן יש להן שורש נפרד בפני עצמו.
ומה בדבר הרוח והנשמה?
אצל כל אדם דרגה אחרת מאירה בתוקף - אצל זה הנפש, אצל זה הרוח, ואצל זה הנשמה. אולם כל אחת מן הדרגות היא מבנה שלם בפני עצמו: בכל דרגה המאירה באדם קיים המבנה המלא של שכל ומידות. אין הרוח כוללת חלק והנשמה חלק והנפש חלק, באופן שיישאר האדם חסר; כל דרגה שתאיר באדם - מושלמת היא.
מדוע נקראו המידות "כפולות":
רפוי ודגש: לכל מידה שני אופני ביטוי, כשם שבאותיות הא"ב יש אות דגושה ואות רפויה (כמו ב' ו-ו'). בהבנה פשוטה נראה שהרפוי חלש ופחות טוב, והדגש הוא מעלה גבוהה יותר, אך האמת היא להפך: אצל ילד קטן, שאין שכלו בתוקף, המידות באות בדגש - כשהוא רוצה, הוא רוצה בכל הרעש, וכשהוא כועס, הוא כועס בכל הרעש. משגדל השכל, באות המידות ברפוי - הוא רוצה, אך בשליטה. הרפוי הוא אפוא בעל מעלה גדולה יותר.
קדושה לעומת קליפה: בכל מידה מתקיים "זה לעומת זה עשה האלוקים". אם יש באדם אהבת השם של קדושה, קיים לה גם צד מקביל שכנגד: "אלה תולדות אברהם" - לאברהם יש גם ישמעאל; אברהם הוא חסד של קדושה, וישמעאל חסד של קליפה. משום כך יש לדעת לנווט את המידות כראוי, שלא תשתלשל מידה שמקורה בקדושה בצורה בלתי מבוקרת ותרד לצד הקליפה.
ההבדל בין פחד ליראה:
בהזכרת המידות כפי שהן בנפש כונה החסד 'אהבה', והגבורה - "פחדו ויראתו". לכאורה פחד ויראה היינו הך, אך יש ביניהם הבדל מהותי, אף ששניהם מאותה משפחה וקשורים לאותו קו: הפחד הוא בלב, והיראה במוח.
ניתן להמחיש זאת: אדם היודע שעלול להתרחש בסביבתו דבר בלתי טוב - כך אומרת הסטטיסטיקה, כך אומרים המומחים, כך מראים הסימנים - מתחיל לירוא מן הדבר במחשבתו; זו יראה שכלית בלבד. אך כאשר הוא רואה חלילה את הדבר מול עיניו, כששריקה חולפת מעל ראשו - זהו כבר פחד, מוחשי וקרוב יותר. לפיכך, כשמדובר במידות כפי שהן בלב, נאמר תחילה "פחדו" - כפי שהדבר בלב - ולאחריו "ויראתו", שהיא עדיין טרום-לב, רחוקה יותר, במוח, ורק אחר כך "ולפארו" וכולי.
הנפש במהותה מופשטת:
עד כאן סוכמו באופן כללי מהות נפש האדם ושתי דרגותיה. עם זאת יש לזכור דגש חשוב, כפי שמביא הצמח-צדק באחד ממאמרי אדמו"ר הזקן על פרשת חיי שרה - המאמר שעל ההגה הראשונה של 'פתח אליהו'. שם מתייחס הצמח-צדק לפרק זה בתניא ומסביר שהנפש במהותה מופשטת, ואי אפשר כלל לתת לה שום תואר. אף השכל והמידות שאנו עוסקים בהם כאן אינם אלא לבושים לנפש, אלא שבתניא אין קוראים להם כאן 'לבושים' (בפרק ד' נדבר על לבושים), משום שהשכל והרגש מתעצמים כל כך עם מהות הנפש, ואף הם הביטוי היחיד המוכר לנו לנפש - הנפש באה לידי ביטוי או על ידי שכל או על ידי רגש. לכן אומרים שזוהי מהות הנפש, אף שלאמיתו של דבר זהו חלק חיצוני ביחס למהות הנפש עצמה.
כוח החכמה כמקור השכל:
מכאן נפנה ללמוד את שלוש הראשונות: מהי חכמה, מהי בינה ומהי דעת, ומה ההבדל בין חכמה לבינה. הבנה זו תסייע גם בהבנת התפילה, שבה מבקשים מהקדוש ברוך הוא חכמה ובינה - שהרי לכל דבר יש משמעות. לשון אדמו"ר הזקן: "כי הנה השכל שבנפש המשכלת" - היינו נפש האדם, הנפש השכלית שהוזכרה בסוף פרק ב'. לנפש האדם במהותה יש יכולת להשכיל, ומילת 'שכל' כוללת, כאמור, חכמה, בינה ודעת. השכל שבו משכיל האדם כל דבר נקרא חכמה.
לסיכום: בחלק זה למדנו שכשם שבספירות למעלה נחלק המבנה לשלוש ולשבע, כך נפש האדם נחלקת לשתי קבוצות: שכל (חכמה, בינה, דעת) ומידות (שבע הכפולות). ראינו מדוע נקראות החב"ד 'אמות ומקור למידות' - שכן אף שלמידות שורש מהותי משלהן, נקבע שהתגלותן אצל האדם תבוא דרך ההתבוננות. ביארנו את פשר 'הכפולות' - דגש ורפוי, קדושה וקליפה - ואת ההבדל בין פחד (בלב) ליראה (במוח). כמו כן למדנו את דברי הצמח-צדק שהנפש במהותה מופשטת, והשכל והמידות הם בבחינת לבושים לה.
בחלק הבא נעסוק בהבדל היסודי שבין חכמה לבינה - מהו כוח החכמה כמקור השכל, וכיצד הבינה מפתחת ומעמיקה את מה שהחכמה מולידה.