בחלק הקודם למדנו בהרחבה על הנפש השנייה שבישראל ועל מהות הנשמה - שהיא חלק אלוקא ממעל ממש, שירדה עד לגוף הגשמי - וכן על בחינת האחוריים ועל תפקיד ההורים בהמשכת הנשמה. עתה, בפתח פרק ג', עוברים אנו ממהות הנשמה אל צורת הביטוי המסודרת שלה: אף שהנשמה רוחנית, מופשטת ואינסופית, יש לה גם ביטוי מוגדר בסדר של פרטים ותארים, כפי שנלמד בפרק זה.
בשעה טובה ומוצלחת אנו פותחים בפרק ג' של ספר התניא, בדף ז' עמוד א'. בפרק ב' לא נכנסנו לפרטים ולדרגות שבנשמה, אלא עמדנו על עצם מהותה - שיש נשמה שמקורה ממקור עליון, חלק אלוקא ממעל, על כל ההרחבה, השאלות והביאורים שבאו בעקבות הדברים.
כשדיברנו על חלק אלוקא ממעל הוספנו עוד מילה - חלק אלוקא ממעל ממש. אחד הביאורים שלמדנו הוא שהדגש במילה 'ממש' בא לומר שהחלק אלוקא ממעל אינו נשאר ממעל, אלא ירד עד לממש - עד לגוף ממשי, עד לגוף הגשמי, עד למטה מטה.
באותו קו ממשיך אדמו"ר הזקן בפרק ג'. הנשמה, ככל שהיא רוחנית ועליונה, וככל שלכאורה קשה להגדירה - יש לה גם ביטוי בסדר מסודר שאפשר להגדירו. אין הכוונה שהגבלנו את הנשמה, שהרי היא נשארת מופשטת, אלא שיש לה צורת ביטוי מסוימת, בעלת הגדרה, תואר ופרטים.
ניגש ללשון הפרק:
"והנה כל בחינה ומדרגה משלוש אלו" - כל אחת משלוש הדרגות שהזכרנו בפרק ב': נפש, רוח ונשמה. יש עוד שתיים - חיה ויחידה - אך העיקר הן שלוש אלו. באופן כללי מאוד:
נפש - כוללת את החלקים המעשיים.
רוח - כוללת את החלקים הרגשיים.
נשמה - כוללת את החלק השכלי.
מכאן נובע שיש אנשים שבמהותם, בהנהגתם וביומיום שלהם ניכר שהם אנשים מעשיים - כל דבר הם בוחנים כיצד הוא יורד למעשה; יש אנשים רגשיים, ויש אנשים שכליים. הדבר נובע מכך שאצל האחד מאירה יותר דרגת הנשמה, אצל האחר דרגת הרוח, ואצל השלישי דרגת הנפש - אף שיש לכל אחד את שלושתן.
אך אין זה משנה באיזו דרגה מדובר: כל אחת משלוש הדרגות כלולה מעשר בחינות. מה מקורו של העניין ומה הסיבה לדבר? אומר אדמו"ר הזקן שהדבר הוא כנגד עשר הספירות העליונות, שכן באלוקות ישנן עשר ספירות.
מהן עשר הספירות?
בורא עולם, עצמותו ומהותו, הוא אינסופי, בלתי מוגבל ובלתי מוגדר בשום תואר. כפי שאנו יודעים מעיקרי האמונה - אין לו גוף ואין לדמות לו גוף, אין לו תואר וכולי. ועם כל זה האציל בורא עולם וצמצם מעצמו עשר ספירות. הוא החליט שיהיו עשר - לא תשע ולא אחת עשרה - ובכל עולם ועולם יש עשר ספירות, עשרה ביטויים שונים לגילוי האלוקי.
מכיוון שבעולמות העליונים יש עשר ספירות, לכן גם בכל נפש, רוח או נשמה יש עשר בחינות. ומה הקשר ביניהן? האם רק כדי שלא תהיה קנאה במעשה בראשית - עשר שם ועשר כאן? על כך מוסיף אדמו"ר הזקן מילה: "שנשתלשלו מהם". הנפש הנמצאת כאן למטה בגוף האדם באה מאותה נקודה, וכדי שתרד ותתגלה עוברת היא בהשתלשלות העולמות שלמדנו בפרק ב'. ומכיוון שהיא באה מאותם עולמות שבהם עשר ספירות והתגלתה על ידם, קיבלה במהותה את מה שיש באותם עולמות.
כמובן, באותם עולמות עשר הספירות הן במובן מופשט ורוחני, ואילו כפי שהן נמצאות בנפש האדם אפשר לממש אותן. זה נקרא חלק אלוקא ממעל שירד עד ממש - אפשר לממשו, למששו, לתאר אותו ולהרגישו, כפי שנראה מיד מהן עשר הדרגות.
"הנחלקות לשתים":
עשר הבחינות מתחלקות לשתי קבוצות: קבוצה של שלוש וקבוצה של שבע. חלוקה זו אינה רק בנפש האדם, אלא גם למעלה, באלוקות ובעולמות העליונים. לכן מצטט אדמו"ר הזקן תחילה את הכינוי של החלוקה כפי שהיא למעלה, ואחר כך יתאר את הכינוי כפי שהיא למטה.
כפי שהחלוקה היא למעלה בעולמות העליונים, מתואר הדבר בספר יצירה, שהזכרנו כבר כמה פעמים, ולשונו: "שהן שלוש אמות ושבע כפולות". בארבע מילים אלו מכונות עשר הספירות בשתי הקבוצות. מהי ההגדרה 'שלוש אמות', מהי 'שבע כפולות' ומה ההבדל ביניהן - קל יותר לבאר כפי שהן למטה בנפש האדם מכפי שהן בספירות העליונות.
"פירוש" - מכיוון שאיננו מדברים כעת על עשר הספירות כפי שהן למעלה, אלא על עשר הבחינות כפי שהן בנפש האדם:
שלוש אמות - חכמה, בינה ודעת. שלוש דרגות אלו קשורות לעולם השכל, ועליהן נלמד בעזרת השם בהרחבה בהמשך פרק ג'. כינוין חכמה, בינה, דעת - כך בספירות וכך בנפש האדם.
שבע כפולות - "ושבעת ימי הבנין", הן שבע המידות.
מדוע נקראות הראשונות אמות? מכיוון שכל הרגשות וכל המידות הקיימים הם בעצם תוצאה מן החכמה, בינה ודעת - כאם המולידה ילדים. באופן כללי אומרים 'שלוש אמות', אך כשניכנס ליתר פירוט נקרא לחכמה 'אב' ולבינה 'אם'.
"ושבעת ימי הבנין":
'בניין' הכוונה לעולם - העולם נבנה, כמו שכתוב "עולם חסד יבנה". העולם נבנה במעגל של שבעה ימים: ששת ימים עשה השם ויום השביעי שבת וינפש. מעגל זה תואם באופן מדויק לשבע הכפולות, לשבע המידות: יום ראשון - חסד, יום שני - גבורה, יום שלישי - תפארת, וכן הלאה, ושבת - מלכות.
לכן, כשמתבוננים בכל אחד מימי הבריאה ורואים מה נברא בו, הדבר תואם באופן מדויק למהות שבע המידות. ביום הראשון, שהוא כנגד חסד - שעניינו אור ונתינה - נאמר "ויאמר אלהים יהי אור". ביום השני, שהוא כנגד מידת הגבורה - שעניינה צמצום והעדר הנתינה - נברא הרקיע, שעניינו צמצום, להבדיל בין מים עליונים למים תחתונים; ולכן לא נאמר בו הביטוי 'כי טוב', שכן בגבורה אין רואים בגלוי את הטוב. וכך בכל יום ויום יש את העניין המיוחד לו.
הרמב"ן, בפרק השני של התורה, מוסיף לאחר שהתורה מסיימת את תיאור שבעת הימים, שבאופן כללי יותר כל שנות קיום העולם - ההולכות על מעגל של שבעת אלפי שנה - תואמות אף הן לשבע המידות, וכל אלף תואם לאחד מימי הבריאה. הוא מתאר זאת בהרחבה ובאופן מעניין מאוד, את ההבדל שבין הימים ומה נברא בכל יום, וכדאי לעיין בדבריו במקורם.
אנו נמצאים בסוף האלף השישי, והשביעי הוא מלכות - מלכותו של בורא העולם באופן מושלם. כבר עתה מתחילים לטעום מכך, כביום שישי אחר הצהריים שכבר טועמים ממאכלי השבת. על כל פנים, שבעת ימי הבניין הם שבע המידות, ונקראים 'ימי הבניין' מכיוון שהבריאה נבנתה על ידם. אלו הן הספירות העליונות: חסד, גבורה, תפארת וכולי.
מדוע נבנה העולם דווקא בשבע המידות ולא בכל עשר הספירות?
אם יש עשר ספירות, מדוע לא ברא בורא עולם מעגל של עשר, שיתחיל מחכמה, בינה ודעת וכן הלאה? מהו ה'קיפוח' הזה, אם אפשר להתבטא כך, שלשלוש הראשונות אין שייכות לעניין הבריאה ורק לשבע יש שייכות? גם את זה נבין מנפש האדם.
מה ההבדל בין שכל לרגש? השכל במהותו הוא עניין של האדם לעצמו, ואילו המידה והרגש במהותם הם עניין של האדם לזולתו. וכך גם אופיו של השכל: כשאדם רוצה להתבונן, ללמוד ולהעמיק, לעיתים הסביבה מפריעה לו - הוא רוצה להיות מרוכז, להיות עם עצמו. ככל שהוא יושב עם עצמו ומתרכז קל לו יותר, וככל שיש רעש סביבו אין הוא מסוגל להתרכז. לעומת זאת, כל עניינן של המידות הוא להשפיע לזולת - על מי יהיה חסד, על מי גבורה, על מי תפארת. כל המידות הן לזולת.
מכאן התשובה: לא ייתכן שתהיה מציאות של עולם נפרד וזר - מלשון העלם והסתר על אלוקות - מתוך עניינן של שלוש הראשונות. חכמה, בינה ודעת כל עניינן הוא אלוקות, כאילו לעצמו. אך כל עניינן של המידות הוא לאפשר מציאות של זולת ביחס לבורא עולם. הרי אין מושג של זולת כלפיו - הוא הכל והכל הוא - אלא שהמושג 'זולת' כלפיו הוא מציאות של דבר המרגיש את עצמו כאילו נפרד ומנותק. זהו העולם, וזה יכול להיות רק מן המידות ולא מעניין השכל. זה ההסבר מדוע נבנה העולם רק בשבעת ימי הבניין, ואין שייכות לחכמה, בינה ודעת בעניין הבניין.
לסיכום: בחלק זה למדנו שכל אחת משלוש הדרגות - נפש, רוח ונשמה - כלולה מעשר בחינות, כנגד עשר הספירות העליונות שנשתלשלו מהן. עשר אלו נחלקות לשתי קבוצות: שלוש אמות (חכמה, בינה, דעת) - הנקראות 'אמות' משום שהן מולידות את המידות; ושבע כפולות, הן שבע המידות המכונות 'שבעת ימי הבניין', שכן הבריאה נבנתה על ידן, בהתאמה מדויקת לימי הבריאה ולמהות כל מידה. עוד למדנו מדוע נבנה העולם דווקא מן המידות ולא מן השכל - שכן השכל עניינו 'לעצמו' ואלוקות, בעוד המידות מאפשרות מציאות של זולת נפרד, שהוא העולם.
בחלק הבא נעסוק בכוח החכמה כמקור השכל - נעמיק במהותה של ספירת החכמה, בהיותה ראשית הגילוי השכלי ומקורו של כל תהליך ההבנה שבנפש.