בחלק הקודם עסקנו בשאלה האם קשרו של האדם לצדיק הוא קשר פנימי או חיצוני. ראינו שהאדם הנלחם בצדיק אמנם מקבל ממנו, אך רק בבחינת "אחוריים". בחלק זה נעמיק בשאלה מהי אותה "בחינת אחוריים", ומכאן נעבור לסיום הפרק - לחידוד שכל יהודי הוא חלק אלוק ממעל ממש, ולתפקיד ההורים בעניין זה.
מהי בחינת אחוריים?
הדוגמה הידועה: אדם המבקש לתת דבר למי שאינו אוהב, ומחוסר ברירה זורק לו אותו דרך גבו. הוא אכן נותן, אך באופן של אחוריים. כך גם מי שמקבל מן הצדיק בעודו נלחם בו - הוא מקבל, אך בבחינת אחוריים.
יש כמה אופנים להבין זאת:
סתימת הצינורות: יהודי זה יבוא לתפילה ויבקש להתעורר ברגש אמיתי, כגון "ואהבת את השם אלוקיך". הקשור לתלמיד חכם בפנימיות - הזרימה אצלו פתוחה וההתעוררות באה בנקל; ומי שאינו קשור כך, נתקל בעיכובים, וכל תנועה של התעוררות בעבודת השם קשה עליו, שכן צינורותיו סתומים והשפע עבר דרך האחוריים.
פנימיות הצדיק וחיצוניותו: בחיי הצדיק עצמו יש דברים פנימיים ודברים חיצוניים. הפנימיות היא תורתו ותפילתו, כמובא בהמשך התניא באיגרת הקודש סימן ז' - שחיי הצדיק הם אמונה, יראה ואהבה. אך יש לו גם דברים גשמיים: בית, רכב, רהיטים, שהרי הוא חי בעולם הזה; אלא שאלו תופסים אצלו מקום של חיצוניות בלבד, והם האחוריים של הצדיק.
מכאן עולה השאלה: אילו חיים מבקש האדם לעצמו? האם יהיו חשובים לו הדברים הפנימיים של הצדיק, דהיינו שחייו יהיו חיים פנימיים בקשר עם בורא עולם, שהתורה, התפילה והרוחניות יהיו עיקר אצלו והבלי העולם פחות; או שהבלי העולם יתפסו אצלו מקום מרכזי? הדבר תלוי בסוג הקשר: הקשור לצדיק בפנימיותו מקבל מפנימיות הצדיק, והיא נעשית חייו; והקשור אליו דרך האחוריים - חייו יהיו האחוריים של הצדיק.
כלומר, הדברים הגשמיים והחיצוניים, שאצל הצדיק הם בבחינת אחוריים, יהיו חייו של אדם זה - הם יטרידו אותו ויתפסו אצלו מקום מרכזי. אפשר שיהיה יהודי ירא שמיים, לומד ומתפלל, והשאלה היא מה חשוב אצלו ומה מטריד אותו: האם הדברים החיצוניים והגשמיים.
וכאן יש לדייק: הדברים אמורים מצד האדם. מצד הצדיק, ברחמיו הרבים הוא מעורר גם את היהודי הרחוק, חושב עליו, מושכו מעמקי הקליפות ומחזירו. לשם כך ניתן לו התפקיד להיות הראש והמוח - להחזיק את המערכת כולה ולדעת כיצד למשוך בחוטים. אך מצד האדם, בבחירתו הוא מחליט מה יהיה חשוב בחייו: הפנימיות או החיצוניות. זה מה שקיים בפועל.
"חלק אלוק ממעל ממש" - כותרת הפרק:
אם נבקש לסכם את פרק ב' כולו בכותרת אחת, הרי היא: חלק אלוק ממעל ממש. כל יהודי הוא חלק אלוק ממעל ממש, ובתוך זה יש פרטים - כיצד למרות זאת קיימים חילוקי דרגות, וכיצד בכל זאת מתקשרים אל המקור.
בסיום הפרק מבקש אדמו"ר הזקן לחדד את הדברים עוד יותר: כל עם ישראל הם חלק אלוק ממעל ממש, ואין איש יכול להתערב בזה, לשנותו או להורידו, וכולם חלק אלוק ממעל ממש ללא שום שינוי.
כדי לחדד זאת מביא אדמו"ר הזקן את מה שאפשר למצוא כתוב, כי להורים יש שיקול ובחירה ובידם לשנות משהו באיזו נשמה תרד לבנם. לפי זה ניתן היה לחשוב שאין זה ממש "חלק אלוק ממעל ממש", ושיש למישהו התערבות בדבר. על כן הוא מבהיר את כוונת הדברים: השורה התחתונה נשארת כפי שאמרנו, החלק אלוק ממעל ממש אינו נפגם. ודאי שיש להורים חלק, וחלקם חשוב עד מאוד, אך אין הוא פוגם בחלק אלוק ממעל ממש; חלקם הוא בכוח עזר חיצוני חשוב מאוד, ולא במהות.
לשון התניא בסיום: "מה שכתוב בזוהר, בזוהר חדש, שהעיקר תלוי שיקדש עצמו בשעת תשמיש דווקא, מה שאין כן בני עמי הארץ" - הזוהר קובע שהתנהגות ההורים משפיעה: הורים יראי שמיים, עדינים וקדושים - ילדיהם עדינים יותר; ובני עמי הארץ, שהם גסי רוח, אף ילדיהם גסים. לפי זה יוצא לכאורה שההורים הם הקובעים איזו נשמה תרד, אך הזוהר עצמו מסביר שאין הכוונה לנשמה אלא לדבר אחר.
הנפש השכלית:
עד כה דיברנו על שתי הנשמות שהן שתי נפשות שיש לכל איש ישראל, כפי שלמדנו בפרק א'. אך ביתר פירוט יש לכל אחד שלוש נפשות, אלא שלנפש השלישית לא בכל המקומות קוראים "נפש", ויש לה שמות נרדפים; ובמקומות שקוראים לה נפש, שמה נפש השכלית.
מהי הנפש השכלית ומה תפקידה?
הנפש האלוקית היא עליונה, הנפש הבהמית תחתונה, וביניהן נדרש מתווך. הנפש האלוקית אינה מבינה שפה זולת קדושה, אלוקות ורוחניות; המדבר אליה בשפה של גשמיות - אין היא יודעת על מה מדובר. הנפש הבהמית מבינה שפה גסה ובהמית בלבד; המדבר אליה על רוחניות - אין היא יודעת על מה מדובר. לקח הקדוש ברוך הוא שתי נפשות אלו והכניסן יחד באדם, וכיוון שזו מייצגת אלוקות וזו מייצגת בהמה ואין ביניהן שידוך, הכניס באדם שדכן, שקוראים לו נפש השכלית.
מדוע נקראת שמה נפש השכלית? מפני שטבעו של השכל להתיימר לאובייקטיביות. אדם החושב או מרגיש אחרת, אם יוסבר לו הדבר בהיגיון ושכלו יקלוט - יעבור לצד זה, ואם יוסבר לו ההפך - יעבור להפך. הנפש השכלית אומרת: ניקח את הדברים בצורה אובייקטיבית ונקייה כמו שהם - אולי האלוקית צודקת ואולי הבהמית. ומשעה שהשתכנעה כי דבר מסוים נכון, היא מוצאת את המילים לתרגם את העניינים האלוקיים לשפה שאף הבהמה תבין שהם כדאיים וטובים.
לנפש השכלית הזו אפשר לקרוא גם "לבוש". מה תפקידו של הלבוש? יש בית שהוא פנים, ויש רחוב שהוא חוץ, ושני אלה קצוות. כיצד יוצא אדם מן הפנים ומסתובב בחוץ? הוא מלביש לבוש, ובאמצעותו הוא יכול לצאת. בלי לבוש אין אפשרות לחבר בין הפנים לחוץ; הלבוש הוא המתווך בין העליון לתחתון.
בלשוננו אפשר לקרוא לזה אופי: מהו אופיו של האדם ולאן הוא נמשך. אופי מרומם, עדין וטהור - יקל על האדם לתרגם את דברי הנפש האלוקית, להידבק בהם ולהסביר לנפשו הבהמית עד כמה הדברים כדאיים. אופי גס וירוד - האדם יימשך אל הצד הבהמי ולא ירצה כלל לשמוע את דברי הנפש האלוקית.
תפקיד ההורים:
מי קובע איזה מתווך יהיה לאדם? זאת קובעים ההורים. את הנפש האלוקית, שהיא חלק אלוק ממעל ממש, מכניס הקדוש ברוך הוא, ואין איש מתערב בזה; הנפש הבהמית היא בהמה, ואף בה אין איש מתערב. אך המתווך שביניהן - אותו קובעים ההורים, ומכאן שיכולים לצאת מצבים שונים:
נשמה גבוהה וקדושה שהוריה היו גסי רוח ונתנו לה מתווך גס - הקצוות בהתמודדות יהיו קשים הרבה יותר, ואו שהאדם ייפול למטה או שהנשמה תגבר.
נשמה נמוכה שהוריה היו יראי שמיים וטהורים ונתנו לה מתווך טהור - היא תידבק תמיד בדברים עליונים וקדושים יותר ותרחק מן הדברים הבהמיים.
זה מה שכתוב בזוהר על מה שההורים נותנים לילדם.
נקרא את הלשון בפנים: "עינו משום שאין לך נפש, רוח או נשמה שאין לה לבוש" - זהו הלבוש שקראנו לו נפש שכלית. ומאין מקבלים אותו? "מנפש דעצמות אבי ואמו" - מן המהות העצמית של האב והאם, המעניקים אותו לבנם. "וכל המצוות שעושה" - הכול על ידי אותו לבוש. מדוע נמשך האדם לקיים מצווה? מפני שהמתווך שלו הסביר לו שראוי לעשותה. מתווך גס - אין המצווה מעוררת אותו; מתווך עדין - הוא רץ אליה במהירות. אף השפע הניתן מן השמיים עובר דרך לבוש זה, ואפילו רוח הקודש בדרגה הגבוהה ביותר יורדת אל האדם באמצעותו.
ואם יקדש את עצמו - אם ההורים יהיו קדושים - ימשיך לבוש קדוש לנשמת בנו. הנשמה עצמה קדושה ללא התערבות ההורים, אך הם מסייעים לה ונותנים לה כוח עזר טוב יותר. אף נשמה גדולה זקוקה לקידושו של אביה, שכן היא צריכה מתווך, צריכה לבוש. תפקיד ההורים מכריע בעניין, אך הנשמה עצמה - וכאן הוא חוזר - היא חלק אלוק ממעל ממש, ובזה אין איש יכול להתערב.
ולכן לפעמים "נשמת אדם גבוה לאין קץ, באה להיות בנו של אדם נבזה ושפל". הקדוש ברוך הוא יכול להכניס נשמה גדולה דווקא להורים הנמוכים והירודים ביותר. מדוע? מפני שכתוב בקבלה שיש נשמות גבוהות שהקליפות וכוח הרע אינם מניחים להן לירד לעולם כלל, וכמעין פשרה עושה בורא עולם עם כוחות הטומאה - שהנשמה תרד למקום שבו הסיכוי שתלך לאיבוד גבוה. ויחד עם זה - לא ידח ממנו נידח, ולכן הקדוש ברוך הוא שולחה. סיפורים מעניינים רבים יש בעניין זה, למשל בסיפורי הבעל שם טוב, שהיה שולח את תלמידו אל מקום פלוני שבו נמצא אותו יהודי; בעיניו המאירות ידע לזהות את הנשמה הגבוהה ומשך אותה אל המקום הנכון, אף שירדה למקום נמוך.
נמצא אפוא שאין ההורים מתערבים ברמת הנשמה, כפי שכתב האר"י ז"ל, וכל זה מובא בליקוטי תורה בפרשת וירא ובטעמי מצוות בפרשת בראשית. המסקנה היא שהחלק אלוק ממעל ממש נמצא בידינו, ועלינו רק לדעת לשמור עליו; ויחד עם זה קיבלנו כאן שיעור עד כמה תפקידנו כהורים נחרץ וקריטי לסייע לדור הבא, שיהיה דור טהור וקדוש.
לסיכום: בחלק זה למדנו שבחינת האחוריים משמעה קבלה מן הצדיק באופן חיצוני וסתום - הן בכך שצינורותיו הרוחניים של האדם נסתמים, והן בכך שהוא נדבק בדברים החיצוניים והגשמיים של הצדיק ולא בפנימיותו. עוד ראינו שסיכומו של פרק ב' הוא שכל יהודי הוא חלק אלוק ממעל ממש שאין איש יכול להתערב בו. הכרנו את הנפש השלישית - הנפש השכלית, המתווכת בין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, כלבוש הנמשך מן ההורים. ולבסוף התחדד לנו שאין ההורים קובעים את מהות הנשמה, אך תפקידם מכריע במתן הלבוש והאופי לדור הבא.
בחלק הבא נעסוק בפרק ג', ובו נלמד על עשר הספירות ועל שבעת ימי הבניין - כיצד בנויה הנשמה האלוקית מכוחות שכליים ומדותיים, ומה הקשר בין מבנה זה לבין סדר ההשתלשלות.