בחלק הקודם למדנו את פרק ב', ובו התבארו ארבעת העולמות והצורך בראשי הדור. כעת נעמיק בשאלה מהו טיב הקשר של יהודי לצדיק - האם מדובר בקשר לצדיק פנימי או חיצוני, ומהי הדרך היחידה שבה מתקשר יהודי לבורא עולם.
דיוק בלשון הרבים "הצדיקים והחכמים ראשי בני ישראל":
יש לדייק בלשון התניא: הלשון הנקוטה כאן היא לשון רבים - "הצדיקים והחכמים ראשי בני ישראל". האם ישנם צדיקים רבים שדרכם קשורים בני ישראל, או שיש ראש אחד לכלל ישראל? על כך מביא הרבי ביאור מאיר עיניים.
מה חשוב יותר - המוח או הלב?
הרבי מקדים ושואל: בגוף האדם, מה חשוב יותר - המוח או הלב? המוח נמצא למעלה, ממנו מתחיל הכל, והוא הראש והמחשב של כל המערכת. הלב מזרים אליו דם, ובלעדיו אין המוח יכול לפעול. ודאי שכל איבר חשוב, והשאלה היא מהי מידת החשיבות של כל אחד מהם.
מצד אחד כותב הרמב"ם כי המלך הוא "לב כל קהל ישראל" - המלך הוא הלב של עם ישראל. מצד שני, רבי - ראשי תיבות ראש בני ישראל - הוא ראש, לא לב. אם כן, מה ההבדל בין תפקיד המוח לתפקיד הלב, וכיצד מתורגם הדבר בראשי בני ישראל ובצדיקים שבלשון רבים?
ההבדל בין שני התפקידים מהותי:
המוח: פעולתו על המערכת כולה, עד הציפורניים, אינה שווה בכל האיברים. לכל איבר הוא מעביר פקודה אחרת: לעין ראייה, לידיים כתיבה ותנועה, ולרגליים תנועה משלהן. אין הוא נותן לכולם אותו דבר, אלא כל איבר מקבל את המשהו האישי שלו.
הלב: מזרים דם לכל האיברים בשווה, וכולם מקבלים ממנו אותו דבר. הסירקולציה פועלת בכך שהלב מזרים דם לכל האיברים, הדם חוזר אליו וממשיך שוב - וכל האיברים, ואף המוח בכללם, מקבלים דם. אמנם המוח מקבל את החלק העדין יותר, אך הכל דם אחד.
הנמשל בקשר שבין יהודי לבורא:
במידה מסוימת תפקיד הלב עמוק וחשוב יותר מתפקיד המוח, שכן בקשר שבין יהודי לבורא עולם ישנן שתי רמות:
נקודת ההתקשרות עצמה: עצם היותו קשור לבורא עולם באופן שהוא יהודי ויש בו יחידה שבנפש - מה שנקרא ביידיש "דאָס פינטעלע איד", נקודת היהדות והניצוץ היהודי. ניצוץ זה, בכל ביטוי שיינתן לו, שווה אצל כולם ואין בו הבדל בין יהודי אחד לחברו. נקודה זו מתקבלת מן הלב, המשפיע לכל האיברים בשווה.
הקשר המושתת על לימוד והשגה: כמה אדם לומד, כמה הוא יודע וכמה הוא מבין - ואצל כל אחד הדבר ברמה אחרת. זאת הוא מקבל מן המוח.
כך גם בעם ישראל: הקדוש ברוך הוא שתל בעם ישראל ראש בני ישראל. הוא נקרא ראש, ונקרא גם מלך - שהוא תפקיד של לב. הוא נותן לעם ישראל את הקשר הפנימי לבורא עולם, שבו כולם שווים, ולב מסוג זה אין אלא אחד. אך המלמדים תורה, המעניקים תכנים ומעוררים רגש - בזאת יש שינויים: יש הנותנים בעיקר עניין אחד, ויש הנותנים עניין אחר. לכן מצאנו גם בימי משה רבנו את משה רבנו, ותחתיו שרי אלפים, שרי מאות ושרי עשרות: הנקודה הבסיסית מתקבלת ממשה רבנו, והפרטים שבהם נבדל אחד מחברו מתקבלים מראשי בני ישראל.
אדמו"ר הזקן מדבר כאן בעיקר על בחינת המוח שבעם ישראל, ולפיכך נוקט לשון רבים - "הצדיקים והחכמים ראשי בני ישראל" - שהם הנותנים את הצד המשתנה מאדם לאדם. אך ראש בני ישראל, משה רבנו שבדור, כולל בהכרח את שתי המעלות גם יחד: הוא נותן גם את הלב וגם את המוח. ישנם שתפקידם להעניק מוח בלבד, ואילו למשה רבנו שתי הבחינות.
משה רבנו - "מלך" ו"רבנו":
משה רבנו נקרא "ויהי בישֻרון מלך" - האיש שהוא מלך בישרון הוא משה רבנו, ונקרא גם "משה רבנו". מה בין הכינוי "רבנו" לכינוי "מלך"? אלו שני תפקידים שונים:
"רבנו": מלשון הרב שלנו, המלמד אותנו. סדר לימודו היה בשלבים - בתחילה ישב עם אהרן לבדו, אחר כך נכנסו בניו, ואחר כך נכנסו האחרים. לא כולם קיבלו באותה רמה ובאותה מידה.
"מלך": מצד היותו מלך, כולם חשים אותו דבר - זהו המלך שלנו.
כאן עוסק אדמו"ר הזקן בעיקר בתפקיד ה"רבנו", תפקיד הרב, ומשום כך נוקט ביטויים בלשון רבים: רבנים יכולים להיות רבים, ומלך אינו אלא אחד. יוצא, אם כן, שאין בשום פנים ואופן אפשרות שיהודי יהיה קשור לבורא עולם אלא באמצעות המוח והראש של עם ישראל. אין דרך אחרת - זו הדרך היחידה.
"ובזה יובן מאמר רבותינו ז"ל":
אדמו"ר הזקן מסיים: "ובזה יובן מאמר רבותינו ז"ל" - בזה נבין את דברי הגמרא במסכת כתובות על הפסוק "לאהבה את ה' אלוקיך לשמוע בקולו ולדבקה בו כי הוא חייך ואורך ימיך". הגמרא מביאה רעיון זה גם על הפסוק "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם" וגם על פסוק זה, ואדמו"ר הזקן בוחר להביאו דווקא מן הפסוק "ולדבקה בו" - וכך גם בהלכה, שהרמב"ם מביא את הפסוק השני, וכן במדרשים העניין נדרש בעיקר על הפסוק השני.
שואלת הגמרא שאלה פשוטה: מה פירוש "ולדבקה בו", וכי אפשר לאדם להידבק בשכינה? ובקטע הקודם היא מוסיפה: הרי "כי ה' אלוקיך אש אוכלה הוא", וכיצד ניתן להידבק באש?
אדמו"ר הזקן אינו מצטט את לשון הגמרא, אלא מסכמה בלשונו. לשון הגמרא היא: "כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמיד חכם, והמהנה תלמיד חכם מנכסיו". הרמב"ם, בציטוט הגמרא, מוסיף משפט משלו: "הוא מתחבר להם בכל מיני חיבור" - כל דרך שבה אדם מתחבר ונקשר לתלמיד חכם, אף דרך הנראית גשמית, ועליה אומרת הגמרא "מעלה עליו הכתוב כאילו נדבק בשכינה".
אדמו"ר הזקן מסכם: כל הדבק בתלמידי חכמים מעלה עליו הכתוב כאילו נדבק בשכינה "ממש". אף כאן הוא מוסיף מילה על לשון הגמרא, כדרך שהוסיף בתחילת הפרק את המילה "ממש" על הלשון "חלק אלוקה ממעל". בכך מלמדנו אדמו"ר הזקן שאין הדבקות בתלמיד חכם אמצעי חלופי המחליש את הדבקות בבורא, כמעין ברירת מחדל למי שאינו יכול אחרת; אלא כפשוטו - נדבק בשכינה ממש, וזו הדרך שבה האדם דבק.
מהו "תלמיד חכם"?
אין הכוונה לאדם היודע כמה ספרים. בשפה המדוברת נוהגים לומר שאף מי שיודע כמה משניות נקרא תלמיד חכם, וכן בהלכה: לבת כהן הנישאת למי שאינו כהן או לוי כתב הרבי שראוי שבעלה ילמד מסכת שלמה, כדי שייחשב תלמיד חכם ולא תהיה בעיה בעניין זה. כלומר, מצד הלשון המקובלת אף ילד שסיים כיתה ד' ולמד מסכת יכול להיקרא תלמיד חכם. אך לא זו הכוונה כאן. כאן "תלמיד חכם" הוא כינוי לדרגת החוכמה: כפי שנראה בפרק ג', חוכמה היא כוח של ביטול מוחלט לאלוקות, ותלמיד חכם הוא תלמיד של החוכמה - המקבל ממנה, ואצלו הביטול לאלוקות הוא מוחלט. אין זו מדרגת כל אדם: לא כל מורה בכיתה הוא האמצעי לקשר את היהודי לבורא עולם באופן שעליו מדובר כאן, אלא מדובר ברמה האמיתית של תלמיד חכם.
ממשיך אדמו"ר הזקן: על ידי הדבקות בתלמידי חכמים קשורות נפש רוח ונשמה של עמי הארץ ומיוחדות במהותן ושורשן הראשון שבחוכמה עילאה. באמצעות התלמיד חכם, שהוא בחינת המוח, קשור כל יהודי לשורש - לחוכמה עילאה, לעצמותו ומהותו של בורא עולם - וזו הדרך היחידה. שכן "הוא יתברך וחוכמתו אחד", כפי שלמדנו בעמוד הראשון של הפרק, שאין להפריד בין החוכמה לבינו יתברך. ממילא כל נשמה קשורה לחוכמתו יתברך באמצעות התלמיד חכם.
"והפושעים ומורדים בתלמידי חכמים":
אדמו"ר הזקן מוסיף בסוגריים עד כמה מרחיק הדבר לכת: מה בגורלם של אלה שאינם קשורים לתלמיד חכם, ואף אינם מסתפקים בפסיביות אלא מורדים בו, נלחמים בו ומפריעים לו - כפי שהיה בימי משה רבנו, שקמו עליו יהודים שהיו בעצמם חכמים גדולים ובעלי ידיעה בתורה, קורח וסיעתו? על כך אומר אדמו"ר הזקן שאף הנקראים "פושעים ומורדים בתלמידי חכמים" אינם יכולים להתנתק, שכן "יניקת נפש רוח ונשמה שלהם" היא מבחינת אחוריים של נפש רוח ונשמה של התלמיד חכם. הבחירה המונחת בידי האדם אינה אלא אם הקשר לתלמיד חכם יהיה באופן פנימי או באופן חיצוני.
לסיכום: בחלק זה למדנו את ההבחנה בין תפקיד ה"לב" - המלך, הנותן לכל יהודי את נקודת ההתקשרות הפנימית שבה כולם שווים - לבין תפקיד ה"מוח", הרב והתלמיד חכם, הנותן לכל אחד לפי מדרגתו, ובזה נעוצה לשון הרבים "הצדיקים והחכמים". ראינו שמשה רבנו כולל את שני התפקידים גם יחד, ולמדנו מדברי הגמרא שכל הדבק בתלמידי חכמים כאילו נדבק בשכינה ממש, שכן דרך התלמיד חכם - שהוא בחינת חוכמה - מתקשר כל יהודי לעצמות ומהות הבורא, וזו הדרך היחידה.
בחלק הבא נעסוק בבחינת האחוריים ובתפקיד ההורים - כיצד גם מי שאינו דבוק בפנימיות עדיין יונק מבחינת האחוריים של התלמיד חכם, ומה מקומם של ההורים בהמשכת הקשר.