בחלק הקודם למדנו כיצד מקור הנשמה הוא בפנימיות הבורא ממש, וכי כל נשמה היא בבחינת חלק אלוקה ממעל ממש. בחלק זה נתעכב על ההגהה שכתב אדמו"ר הזקן בצד, המיישבת קושיה עקרונית על הגדרת הרמב"ם, ולאחר מכן נפתח בשאלה חדשה: כיצד ייתכנו דרגות שונות בנשמות שכולן באות ממקור אחד.
קושיית המהר"ל על הגדרת הרמב"ם:
בצד ישנה הגהה, ואין אנו מדלגים עליה. נקדים נקודה מעניינת: יש מי שחולק על הגדרת הרמב"ם שקראנו, שבורא עולם הוא המדע, הוא היודע והוא הידוע. המהר"ל מפראג, בהקדמת ספרו גבורות השם, שואל על הרמב"ם בצורה תקיפה מאוד ואינו מסכים עם הגדרה זו: בורא עולם נעלה, אין-סופי ומופשט עד שהמילה "היודע" אינה נדבקת בו, שכן הידיעה היא רמה שכלית - אחד מן הדברים שבורא עולם ברא.
הוכחתו של המהר"ל: לא נאמר "החכם ברוך הוא" אלא הקדוש ברוך הוא - ומעניין שהרמב"ם עצמו פתח את ההלכה במילים "הקדוש ברוך הוא". ומהו פירוש המילה "קדוש"? מובדל, מופשט ומנותק. המילה "קדוש" מבטאת שאין בידינו כל הגדרה - כל מה שייאמר, אין זה הוא. לפיכך לומר עליו "הוא היודע, הוא המדע, הוא הדעה" אינו מתאים ואינו נכון, ואי אפשר להגדירו בשום הגדרה אלא לקרוא לו "הקדוש" בלבד.
ואילו אדמו"ר הזקן דווקא מצטט את הרמב"ם, ויש לדעת כי המהר"ל מפראג היה סבי סבו של אדמו"ר הזקן. מיד מתעוררת השאלה: כיצד אפשר להמשיך הלאה מבלי להתייחס לזעקת המהר"ל שהדבר אינו מתיישב? על כך כותב אדמו"ר הזקן הגהה בצד ומיישב.
אדמו"ר הזקן מבאר רעיון פשוט: הרמב"ם צודק וגם המהר"ל צודק, שניהם צודקים. בורא עולם במהותו הוא בוודאי הקדוש ברוך הוא, ואי אפשר להגדירו בשום תואר, שכן הוא אינסופי ומופשט. אך יחד עם זה גילו לנו המקובלים כי בורא עולם צמצם את האור האלוקי שלו לתוך סדר השתלשלות שיש בו סדר, הגבלה ותואר. הוא הגביל את עצמו - לא שנעשה מוגבל, שהרי נשאר מופשט, אלא שכוחותיו נכנסו לתוך גבול. הוא הוריד את עצמו וגילה את יכולותיו גם בצורה מוגבלת, לצורכנו, אף שבוודאי נשאר אינסופי ובלתי מוגבל.
לפי זה שני הצדדים צודקים: המהר"ל זועק שכפי שהוא מופשט אין לקרוא לו אלא "הקדוש ברוך הוא"; והרמב"ם צודק, שכפי שבורא עולם הוריד וצמצם את עצמו בסדר השתלשלות, בתוך עולם של מושגים, אפשר לומר עליו "היודע" ו"הדעה". אין סתירה בין הדברים.
נקרא את ההגהה מבפנים:
ההגהה מתייחסת למילים "וכמו שכתב הרמב"ם", ועליהן הוא אומר "והודו לו חכמי הקבלה" - חכמי הקבלה מודים לרמב"ם, שעל אף זעקת המהר"ל הרמב"ם צודק, "כמו שכתוב בפרדס מהרמ"ק" - רבי משה קורדוברו בספר הפרדס. "וגם לפי קבלת האר"י ז"ל יציב אמילתא" - גם לפי ביאורי האר"י ז"ל בקבלה הדבר יציב ונכון. וכיצד? "בסוד התלבשות אור אין סוף ברוך הוא על ידי צמצומים" - כאשר האור האלוקי האין-סופי מצטמצם ויורד לתוך סדר השתלשלות, אז צודק הרמב"ם.
ואילו צמצומים? צמצומים רבים "בכלים דחכמה בינה דעת דאצילות". כאשר האור האלוקי יורד לתוך סדר ההשתלשלות של עולם האצילות, שיש בו עשר ספירות - חכמה, בינה, דעת - מצטמצם האור בחכמה, ואז אפשר לקרוא לו יודע וידוע. אך לא למעלה מהאצילות, ושם צודק המהר"ל: המהר"ל מדבר כפי שהוא למעלה מן ההתלבשות בעולמות, והרמב"ם מדבר כפי שהוא בתוך התלבשות העולמות.
וכמו שכתוב במקום אחר, שאין סוף ברוך הוא מרומם ומתנשא רוממות אין קץ למעלה מעלה ממהות ובחינת חכמה בינה דעת. בורא עולם במהותו למעלה מכל הגדרה, ועד כדי כך הוא מרומם, שמהות ובחינת חכמה בינה דעת - שאצלנו הן הדרגה הנעלית ביותר של השכל - נחשבות ביחס אליו כעשייה גופנית וכדבר גופני ממש. כמו שכתוב "כולם בחכמה עשית": מדוע לא נאמר "כולם בחכמה החכמת" או "כולם בחכמה השכלת"? אצל האדם אומרים שעם החכמה הוא חושב, משכיל ומבין, ועם הידיים הוא עושה; אך אצל בורא עולם אומרים שעם החכמה הוא עושה, לפי שהחכמה מבחינת אלוקות היא כעשייה.
לומר לבורא עולם "אתה חכם" הוא בבחינת השפלה, ואפשר לקרוא לו חכם רק כשהוא משפיל את עצמו לרמה של סדר השתלשלות; אך כפי שהוא למעלה מהשפלה זו, ודאי נקרא קדוש ומובדל. ראוי להדגיש כי הלשון "להשפיל" כאן אינה במובן שלילי, שכן שפלות היא דרגה גבוהה מאוד, כשם שאדם צריך להיות שפל רוח.
לאחר כל האריכות, ניתן לסכם את העיקרון בשורה אחת: נשמת כל איש ישראל, כל אחד ואחד בלי הבדל, מקורה אחד. וכיצד קוראים למקור? "חלק אלוקה ממעל ממש" - תוכיותו, פנימיותו, מחשבתו וחכמתו. כל הביטויים הללו רעיון אחד הם, וזה נכון לכל איש ישראל בלי הבדל.
רבבות מיני חלוקי מדרגות בנשמות:
מיד מתעוררת שאלה: אם כך, כל הנשמות היו צריכות להיות באותה רמה, שהרי כולן באות מאותה נקודה. על כך אומר אדמו"ר הזקן "ואף שיש רבבות מיני חלוקי מדרגות בנשמות" - גבוה על גבוה לאין קץ. כיצד ייתכן שכל הנשמות, ברבבות סוגיהן, הן מהות אחת ממש מתוכיותו ופנימיותו, ולמרות זאת יש בהן רבבות מיני חלוקי מדרגות?
אדמו"ר הזקן מביא שלוש דוגמאות לסוגי נשמות מן הקצה אל הקצה:
מבט כללי - מתחילת התהוותו של עם ישראל ועד לדורותינו.
אין צורך במרחק שמקצה אל קצה, שכן בכל דור ודור ובכל שלב נראים חלוקי מדרגות.
אפילו ברמה נמוכה עצמה קיימים חלוקי מדרגות.
הדוגמה הראשונה - נשמות האבות לעומת נשמות דורותינו:
בשלב הראשון פותח אדמו"ר הזקן "כמו גודל מעלת נשמות האבות ומשה רבנו עליהם השלום". אברהם אבינו, היהודי הראשון, שנאמר בו "היום ה' אל אברהם" - תחילת התהוותו של העם היהודי; וכעבור שבעה דורות משה רבנו. אלו שבעת הרועים המוכרים לנו בשבעת האושפיזין, מן האבות ועד משה רבנו, והם ודאי הנשמות הגבוהות.
מן הצד השני "נשמות דורותינו אלה" - הנשמות שבדורותינו, הרחוקים מאברהם אבינו בכמה אלפי שנים. וכיצד הוא מכנה אותן? "דעקבי משיחא" - נשמות של העקב. ידוע שכל הנשמות היו תלויות באדם הראשון: כשם שבגוף האדם יש ראש, ידיים ורגליים עד העקב, כך נשמתו של אדם הראשון כללה את נשמות כולם. יש נשמות שבאו כביכול מן הראש, ויש מן הידיים, מן הלב ועד העקבים. אנו כבר מן העקבים, לפני ביאת המשיח, ושומעים את עקבי המשיח - הנשמות הנמוכות ביותר, הבאות מן העקבים של רמת הנשמה הכללית מאז אדם הראשון, "בחינת עקביים ממש לגבי המוח והראש".
ויש כאן דיוק מעניין: השלישי שבאבות נקרא ישראל ונקרא יעקב, והשם יעקב מתבאר כ"י' עקב" - היוד מאירה בעקב, שאף שהעקב דרגה נמוכה הוא, היוד מאירה בו. אך כאן הלשון "עקבי", בסדר הפוך: לא שהיוד מאירה בעקב, אלא עקב ממש - שאין רואים בו אפילו את היוד. אלו הדרגות הנמוכות ביותר, עקבו של אדם הראשון כביכול, על דרך המשל. זו הדוגמה הראשונה.
לסיכום: בחלק זה למדנו את ההגהה שבה מיישב אדמו"ר הזקן את קושיית המהר"ל על הרמב"ם: במהותו בורא עולם מרומם מכל הגדרה ונקרא הקדוש ברוך הוא, ואילו כפי שצמצם את עצמו בסדר ההשתלשלות ובכלים דחכמה בינה דעת דאצילות אפשר לומר עליו "היודע והדעה" - ושני הצדדים צודקים. מכאן עברנו לשאלה כיצד, אם כל הנשמות ממקור אחד, יש בהן רבבות חלוקי מדרגות, והתחלנו בדוגמה הראשונה: המרחק שבין נשמות האבות ומשה רבנו לבין נשמות דורותינו - דעקבי משיחא.
בחלק הבא נעסוק בהמשך העניין - כיצד נראים חלוקי המדרגות לא רק בין תחילת ההתהוות לימינו, אלא גם בתוך כל דור ודור.