בחלק הקודם למדנו כי נשמות ישראל עלו במחשבה, וראינו כיצד הנשמה קשורה לרובד הפנימי של הבורא. בחלק זה נעמיק ונברר את מקור הנשמה ממש מפנימיותו של הבורא, ונראה כיצד אין הבדל בין הבורא לבין מחשבתו וחוכמתו יתברך.
מה פירושו של "במחשבה"? על דרך המשל, כשם שאצל האדם המחשבה פנימית ביחס לדיבור, כך אף הנשמה קשורה למחשבה. ואדמו"ר הזקן מדייק עוד: "עלו במחשבה" - שהרי במחשבה עצמה קיימות רמות שונות, ונשמות ישראל עלו בה.
שני הפסוקים שמביא אדמו"ר הזקן:
"בני בכורי ישראל" - פסוק בספר שמות, בשעה שהקדוש ברוך הוא שולח את משה רבנו אל פרעה: "ואמרת אל פרעה כה אמר השם בני בכורי ישראל". פסוק זה מדבר על העם ככלל - כל עם ישראל יחד, כמהות אחת וכחטיבה אחת, נחשבים בני בכורי. הרבי מדייק באחת השיחות שאין הכוונה שקיימים בנים נוספים שאינם בכורים, אלא לרומם את המעלה: כשם שלבן בכור יש מעלה, כך הם בנים בדרגת בכורי - ואין עוד בנים.
"בנים אתם לה' אלוקיכם" - פסוק בספר דברים, הנאמר כהקדמה לאחת המצוות: משום שבנים אתם לה' אלוקיכם, אל תעשו כך וכך. זהו ציווי אישי לכל אחד ואחד - כל יהודי נדרש לנהוג כבן של הקדוש ברוך הוא, וממילא לנהוג כראוי לבן.
מדוע מביא אדמו"ר הזקן שני פסוקים? אפשר שזהו על דרך שני הביטויים שהביא קודם לכן, "ויפח באפיו" ו"ואתה נפחת בי": "ויפח באפיו" נאמר באדם הראשון, שהוא נשמה כללית של הכל, ואילו "ואתה נפחת בי" הוא מה שכל אחד אומר על עצמו. כך גם כאן: "בני בכורי ישראל" מדבר על העם כחטיבה אחת, שהיה צריך לגאול ממצרים ולעשותו לעם, ואילו "בנים אתם לה' אלוקיכם" הוא ציווי אישי לכל יחיד ויחיד. שלא יעלה על הדעת שרק העם בכללותו נקרא בנים - ולכן מובא הפסוק השני, שכל יהודי ויהודי הוא בן באופן אישי.
"הבן נמשך ממוח האב":
מהו הדימוי של בן? הבן הנולד, מקורו הפיזיולוגי נמשך מן הטיפה שמקורה במוח האב. הדגש כאן הוא דווקא על "בן", שהרי גם התלמיד נמשך ממוח הרב - הרב מלמד את תלמידיו ענייני שכל הבאים ממוחו ומעביר להם אותם.
מה ההבדל, והיכן ההמשכה חזקה יותר?
יש פתגם ביידיש: "א קאפ קען מען נישט ארופשטעלן" - ראש אי אפשר להעמיד. תלמיד שאין לו ראש, יכול הרב לדבר עד בלי די ולא יהיה מי שיקלוט. הרב נוטל מוח קיים ויוצק לתוכו תוכן, אך האב מייצר את המוח עצמו - וזו המשכה חזקה הרבה יותר. ולא מוחו של הבן בלבד, אלא כל ישותו מקורה במוח האב. לפיכך דימוי הבן הנמשך ממוח האב חזק לאין ערוך מדימוי התלמיד הנמשך ממוח הרב. את המשל הזה, שבארבע מילים - "הבן נמשך ממוח האב" - יפרק אדמו"ר הזקן לפרטיו לאורך העמוד הבא בתניא.
וכשם שהבן נמשך ממוח האב, כך כביכול בנמשל: נשמת כל איש ישראל, כל בן ובן, נמשכה ממחשבתו וחוכמתו יתברך. עד כאן הביא אדמו"ר הזקן כמה ביטויים - "חלק אלוק ממעל ממש", "ואתה נפחת בי", "בנים אתם לה' אלוקיכם" ו"עלו במחשבה" - וכולם מבטאים נקודה אחת: שהנשמה היא מהות אחת של אלוקות.
שאלה בדיוק הביטויים:
בדיוק הלשונות ניכר הפרש ביניהם. "חלק אלוק ממעל ממש" הוא הרובד הגבוה ביותר שיכול להיות, ואף "ואתה נפחת בי" הוא רובד גבוה, שהרי מתוכיותו ומפנימיותו נמשך בנפיחתו. אולם משעברנו לרובד של "מחשבה", אין מדובר עוד ב"חלק אלוק ממעל ממש" ולא בתוכיותו, אלא ברמה ובדרגה הנקראת מחשבה. וכן בביטוי האחרון, "בן נמשך ממוח האב": בנמשל נמשכה הנשמה ממחשבתו ומחוכמתו - וזה כבר אינו הביטוי המרומם של השורות הראשונות, שהנשמה מתוכיותו ומפנימיותו.
נמשיל זאת: לאדם יש מוח ויש מחשבה, אך המוח הוא רק אחד מאיבריו החשובים, ולעומתו קיימת מהותו עצמה, העמוקה והנעלה מן המוח. כל זמן שנאמר "תוכיותו" ו"פנימיותו" בלא ציון דרגה - הדברים עמוקים יותר; משצוין שהנשמה נמשכה ממחשבתו או מחוכמתו, צוין מקור מסוים, ולכאורה ירדנו דרגה.
לתשובה מוסיף אדמו"ר הזקן שורה אחת: "דאיהו חכים ולא בחכמה ידיעא, אלא הוא וחכמתו אחד". כלומר, לא ירדנו כלל: אף כשמדובר ברמה של חוכמה, מחשבה או מוח - נותרנו בתוכיותו, בפנימיותו, ב"אלוק ממש". מדוע?
כאן אומר אדמו"ר הזקן דבר שאין בכוחנו להבינו, אך נראה מה כתוב. באדם גשמי אכן נכון לומר שהוא ומוחו שתי נקודות שונות, והוא ומחשבתו שני דברים נפרדים. אך אצל בורא עולם לא שייך לומר שיש "הוא" - תוכיותו ופנימיותו - ובנפרד יש חוכמתו ומחשבתו. אין להפריד ולומר שיש בו הרכבה של פרטים: מחשבתו היא הוא, והוא הוא מחשבתו. ויתרה מזו - אף הדברים שעליהם הוא חושב הם הוא.
לשון הרמב"ם:
אדמו"ר הזקן מצטט מן הרמב"ם שני משפטים בלבד. בהלכות יסודי התורה, פרק שני, כותב הרמב"ם: "הקדוש ברוך הוא מכיר אמיתו ויודע אותה כמות שהיא, ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כמו שאנו יודעים". ידיעת הבורא אינה כידיעת האדם: כשאדם מבקש ללמוד נושא מסוים, קודם הלימוד אינו יודע, וכשהוא בא ללמוד הוא נוטל את שכלו ומתחיל לחשוב בדבר. נמצא שיש כאן התחברות של שלושה מרכיבים:
האדם הרוצה ללמוד.
הדבר שעליו הוא רוצה ללמוד.
השכל שבאמצעותו הוא מחבר את עצמו עם הדבר.
הרמב"ם מבאר שהקדוש ברוך הוא אינו יודע את הדברים בידיעה כדרך שאנו יודעים, שכן אצלנו "אין אנו ודעתנו אחד" - האדם וידיעותיו אינם אחד, אלא הרכבה של פרטים. אך הבורא "הוא ודעתו וחייו אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך יחוד, שאלמלא היה חי בחיים ויודע בדעה שהיא חוץ ממנו היו שם אלוקות הרבה". אילו היה אפשר להפריד בין הבורא, בין דעתו ובין חייו, ולחבר ביניהם - היה מורכב מפרטים; ואין הדבר כן, אלא אחד מכל צד ומכל פינה.
ואז בא המשפט שאותו מצטט אדמו"ר הזקן בתניא: "נמצאת אומר, הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה" - הכל אחד. לא כאצלנו, שיש האדם, יש האובייקט ויש השכל, אלא אצל בורא עולם הוא היודע, ואף הדבר הידוע הוא הוא, שהרי הכל הוא. וכיצד ניתן להבין זאת? אומר הרמב"ם: "ודבר זה אין כוח בפה לאומרו, ולא באוזן לשומעו, ולא בלב האדם להכירו על בוריו" - אין הדבר בגדר הבנה, אך ההיגיון מחייב שכך הוא.
מכאן חוזר אדמו"ר הזקן לענייננו: נשמת יהודי נמשכת מחוכמתו וממחשבתו של הבורא. ועל השאלה אם המשכה זו היא ממנו או ממחשבתו, מתוכיותו או ממחשבתו - התשובה היא שאצל בורא עולם אין להפריד בינו לבין מחשבתו.
לשון התניא בפנים:
"דאיהו חכים" - בורא עולם הוא חכם, אך "ולא בחכמה ידיעא" - לא בחוכמה המוכרת לנו בעולם המושגים שלנו, "אלא הוא וחכמתו אחד", כדברי הרמב"ם שהוא המדע והוא היודע, ודבר זה אין ביכולת האדם להשיגו על בוריו. אדמו"ר הזקן אינו מצטט כאן את לשון הרמב"ם בדיוקה, אך זהו הרעיון שהרמב"ם אומר.
ומהיכן למדים שאין בכוח האדם להשיג את בורא עולם? מדברי איוב: "החקר אלוק תמצא" - וכי בחקירה יימצא? וכתיב: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם". אין לנסות ולהבין כיצד הוא ומחשבתו אחד, אך את מסקנת הדברים יש לדעת: מקור נשמתו של יהודי נמשך מן המהות הפנימית של בורא עולם, מפנימיותו ומתוכיותו, עם כל הרמות הגבוהות שנתבארו לעיל.
לסיכום: בחלק זה למדנו שנשמת כל יהודי נמשכה ממחשבתו וחוכמתו יתברך, כדוגמת הבן הנמשך ממוח האב - המשכה חזקה מזו של התלמיד ממוח הרב. ראינו כי אף שדובר על "מחשבה" ועל "חוכמה", שהן לכאורה דרגות מסוימות, אין בכך ירידה, שכן אצל בורא עולם אין להפריד בינו לבין מחשבתו וחוכמתו. כדברי הרמב"ם, הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה - הכל אחד. מכאן המסקנה: מקור הנשמה הוא מן הפנימיות והתוכיות של הבורא ממש.
בחלק הבא נעסוק בדרגות שבהמשכת הנשמה, ונראה כיצד יש רמות שונות באופן שבו הנשמה נמשכת ממוח האב שלמעלה.