בחלק הקודם למדנו על הנפש האלוקית וחיבורה לגוף, וראינו כיצד קבע אדמו"ר הזקן שלכל איש ישראל שתי נפשות. בחלק זה נעמיק בהגדרת הנפש השנייה - הנשמה האלוקית - ובמקורות המלמדים על מהותה ועל שורשה הפנימי בבורא.
הגענו לפרק ב' בתניא (דף ו' עמוד א'), המהווה המשך ישיר לסוף פרק א'. בסוף פרק א' הודיע אדמו"ר הזקן דבר מעניין ביותר, שלכל יהודי, לכל איש ישראל, יש שתי נשמות, ופירט באריכות את אפיוניה ופעולותיה של הנפש הבאה מצד הקליפה והסטרא אחרא.
נפש השנית בישראל:
פרק ב' פותח בהגדרת הנפש השנייה: "נפש השנית בישראל היא חלק אלוק-ה ממעל ממש". עמדנו כבר על כל הדיוקים - מדוע נקראת "שנית", מהו הדגש "ממעל", ומה פירוש "ממש". נקודת הדברים היא שהנשמה האלוקית הנמצאת אצל כל אחד ואחד היא חלק אלוק-ה, הבאה ממש ממעל ועד שירדה לממשות, ובכל יהודי יש מהות אלוקית ממש.
עתה בא אדמו"ר הזקן לחזק את הדברים ולהביא להם מקורות והוכחות, שהנפש השנייה שיש אצל כל יהודי היא חלק אלוק-ה ממעל ממש בכל המובנים וללא גוזמה. לשם כך הוא מביא שני לשונות:
"ויפח באפיו נשמת חיים" - פסוק בתחילת הפרק השני של ספר בראשית. לאחר תיאור כללי של כל הנבראים בששת ימי בראשית, חוזרת התורה ומתארת ביתר פירוט את בריאת האדם, שהוא תכלית הבריאה: הקדוש ברוך הוא יצר אותו עפר מן האדמה, "וייפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". החיים והנשמה נכנסו באדם שנוצר עפר מן האדמה בדרך של נפיחה.
"ואתה נפחת בי" - לשון הגמרא במסכת ברכות, המביאה את נוסח "אלוקי, הנשמה שנתת בי" שאדם אומר בברכות השחר, ומן הגמרא הגיע הדבר אל הסידור ונאמר בכל בוקר. אף שיש נוסחאות שונות ושינויים קלים בין לשון הגמרא ללשון הסידור, בדבר אחד אין הבדל: "אתה נפחת בי" - אותו לשון ממש שנאמר על אדם הראשון.
מדוע נדרשים שני המקורות גם יחד?
הפסוק עוסק באדם הראשון, ושמא נבוא לומר שנפיחה זו ייחודית לו. על כן מביא אדמו"ר הזקן את אותו לשון עצמו מברכות השחר: בכל בוקר מצהיר כל יהודי ומודה לבורא עולם שהנשמה "נפחת בי" - באותו אופן ממש.
"ויאמר" לעומת "ויפח":
יש להקדים כי התורה מדברת בלשון בני אדם, אף שבורא עולם אינו גוף ואין לו דמות הגוף. הביטוי "ויפח" מוכר מן החיים הגשמיים - אדם המנפח בלון - והתורה נוקטת לשון אנושית כדי לסבר את האוזן, כידוע ש"דיברה תורה כלשון בני אדם". אך גם כאשר בוחרת התורה משל שיובן לשכלם של הנבראים, היא בוחרת משל המדויק באופן מלא.
בפרק הראשון של ספר בראשית, בתיאור כל הבריאה, נוקטת התורה לשון אחת: "ויאמר אלוקים יהי אור", "ויאמר אלוקים יהי רקיע", "ויאמר אלוקים יקוו המים", "ויאמר אלוקים יהי מאורות", וכן בכל הדברים - ובלשון הידוע: "בעשרה מאמרות נברא העולם", ומאמרות הם "ויאמר". אף "ויאמר" הוא משל מן הדיבור שבבני אדם כלפי בורא עולם, כשם ש"ויפח" הוא משל.
מכך שהתורה שינתה את המשל דווקא בנשמת האדם, עלינו להבין שינוי בנמשל: אין נשמת האדם כשאר הבריאה. אילו הייתה זהה לה, לא היה טעם לשנות את המשל, והיה נאמר גם כאן "ויאמר יהי נשמה". השינוי בא להדגיש כי בנשמה מדובר בדבר שונה במהותו לחלוטין.
"מאן דנפח מתוכיה נפח":
כדי לבאר את השינוי בנמשל מצטט אדמו"ר הזקן את הזוהר, המסביר את מושג הנפיחה המתייחס להתהוות הנשמה: "מאן דנפח מתוכיה נפח". במשל: המנפח בלון מוציא את האוויר והאנרגיה מתוכו ומפנימיותו. אף המדבר מוציא אוויר, אך יכול הוא לדבר שעות ארוכות בלא שיאבד מכוחו; ואילו בנפיחה - כעבור שניות אין הוא מסוגל להמשיך, משום שיוצא דבר מפנימיותו. בגשמיות מגבילה יציאה זו את יכולתו, ובנמשל הרוחני עיקר הדגש הוא בנקודה זו עצמה: הדבר בא מן הפנימיות.
הקדוש ברוך הוא מבקש ללמדנו שאין הנשמה כרקיע, כמאורות, כאור וכמים ושאר הדברים. בכל נברא שבעולם יש חיות אלוקית, שאלמלא כן לא היה קיים, וחיות זו גדולה וחזקה - אך רמתה היא רמת "ויאמר", ואילו רמת החיות שבנשמה היא "ויפח". זהו דבר הזוהר.
פירוש "מתוכיה" - מתוכיותו ומפנימיותו, ובלשון התניא המיוסדת על הפסוק באיוב שהובא בתחילת הפרק: "חלק אלוק-ה ממעל ממש". זו משמעות "ויפח": המנפח בכוח מוציא מעצמו, מתוכיות ופנימיות החיות שבו. וכשהקדוש ברוך הוא מנפח, כביכול, את הנשמה בתוך האדם - וכל אחד ואחד אומר "ואתה נפחת בי", כלומר גם נשמתו האישית בכל יום ובכל רגע - הרי זו נשמה שמקורה בתוכיותו ובפנימיותו כביכול של הבורא.
עוד יש לדייק: נאמר "נפש השנית בישראל" - בעם ישראל דווקא, ולא בארץ ישראל. אצל אומות העולם אין דבר כזה, אלא כחיות שברא הקדוש ברוך הוא: יש בהן חיות, אך מדרגת "ויאמר", ואין היא מוכרחת להיות מ"ויפח". ה"ויאמר" חזק דיו לתת אנרגיה של חיים, אך אין זו הנשמה שבישראל. והמתגייר - מקבל את ה"ויפח" בוודאי, שכן בעת הגיור, על פי ההלכה, הוא מקבל נשמה חדשה.
דגש נוסף: הפסוק נוקט "וייפח באפיו" בלא הפסק ביניהם - "ויפח" מתייחס לבורא ו"באפיו" לנברא, ללמד שפנימיות הבורא נמצאת בתוך האדם ללא שום הפסק.
"נשמות ישראל עלו במחשבה":
ממשיך אדמו"ר הזקן ואומר: "וכמו על דרך משל, נשמות ישראל עלו במחשבה". יש לשאול אם שורה זו משויכת למשפט שלפניה או שהיא הקדמה למשפט הבא. מצורת הכתיבה בתניא - נקודתיים ואחריהן פתיחת עניין - נראה שזו הקדמה למשפט הבא, ובה נותן הוא משל שנרחיב בו בהמשך.
משפט זה נרדף ללשונות "ויפח באפיו" ו"חלק אלוק-ה ממעל ממש". שכן מה בין דיבור למחשבה? הדיבור חיצוני - האותיות והמילים יוצאות חוצה, ולפיכך הזולת שומע אותן; ואילו המחשבה נשארת בפנימיות. משום כך, כשבא אדמו"ר הזקן לומר שנשמת יהודי שייכת לפנימיות, ל"ויפח ממעל ממש", נוקט הוא: "נשמות ישראל עלו במחשבה".
לסיכום: בחלק זה למדנו כי אדמו"ר הזקן מוכיח שהנפש השנייה בישראל היא חלק אלוק-ה ממעל ממש, ומביא לכך את הפסוק "ויפח באפיו נשמת חיים" ואת לשון ברכות השחר "ואתה נפחת בי". עמדנו על דיוק המשל: התורה משנה מלשון "ויאמר" שבכל הבריאה ל"ויפח" שבנשמה, ובכך רומזת לשינוי במהות. לפי הזוהר, "מאן דנפח מתוכיה נפח" - הנשמה באה מן התוכיות והפנימיות של הבורא, בלא הפסק, וזאת בישראל בלבד. כמו כן ראינו כי המשל "נשמות ישראל עלו במחשבה" מלמד על שייכות הנשמה לפנימיות, כמחשבה הנשארת בפנים.
בחלק הבא נעסוק במקור הנשמה מפנימיות הבורא, ונעמיק כיצד ה"מחשבה" והנפיחה "מתוכיה" מבטאות את שורשה של נשמת ישראל בפנימיות ובעצמות הבורא.