בחלק הקודם למדנו על המידות הנובעות מן היסודות שבנפש הבהמית. עתה ממשיך אדמו"ר הזקן וממקד את הדיון בטבע נפשו של איש ישראל אל מול נפשות אומות העולם, ובהבחנה שבין חסד אמיתי לחסד שאין בו אמת.
מדוע לא הובאה מידת הביישנות:
ראשית נדייק דיוק: אף הביישנות מידה טובה היא. אדמו"ר הזקן מביא דוגמאות למידות טובות הקיימות בטבע ומצטט מן הגמרא רחמנות וגמילות חסדים, אך מדלג על הביישנות ואינו מביא אותה. מדוע? אם ביקש לקצר ולהביא שתי דוגמאות בלבד, היה עליו להביא את השתיים הראשונות - הרחמנים והביישנים - ולדלג על השלישית. עצם הדילוג על הביישנות דווקא מלמד שיש כאן כוונה מכוונת. מהי הנקודה שבדבר?
הרבי מבאר זאת בדרך מעניינת. לכאורה יש להקשות: נאמר כאן שהיהודי הוא ביישן, ואילו ההפך מביישן הוא עז, בעל עזות. בגמרא במסכת ביצה נאמר שיש שלושה עזים:
באומות: עזים שבאומות ישראל.
בבהמות: הכלב הוא העז שבבהמות.
בעופות: התרנגול הוא העז שבעופות.
נמצא שמבין כל האומות, ישראל הם בעלי העזות - ולפנינו סתירה: במקום אחד נאמר שלעם ישראל יש עזות, ובמקום אחר שיש בהם ביישנות, ואלו שני דברים הפוכים.
מבאר הרבי, שבטבעו וביסודו של עם ישראל, מאז שנוצרו מאברהם אבינו, הייתה בהם עזות; אך בשלב מסוים ניטלה מהם עזות זו. הגמרא מביאה פסוקים ומקורות לכל אחת משלוש המידות הטובות, ואת המקור לביישנות היא מביאה מן הכתוב: ביישנים דכתיב - בעבור תהיה יראתו על פניכם, פסוק המובא בסיפור מתן תורה שבספר שמות. מאז מתן תורה, שהתורה מתשת כוחו של אדם, נשתנה טבעם הקודם ונעשו ביישנים. כשהגמרא אומרת "ביישנים", כוונתה מאז מתן תורה.
הרבי מעיר על כך במכתב הערה מעניינת: מדוע בדברים שהם היפך הצניעות אין העולם מתבייש - כותבים אותם בראש חוצות, ויש אף המקבלים על כך פרסים - ואילו בדברים חיוביים דווקא מתביישים? התשובה: טבע הבושה קשור בכללי התורה. התורה היא הנותנת את הבושה, וכאשר הדבר מנוגד לתורה ואינו הולך לפיה, אין הבושה חלה, שכן אינה נובעת מן הטבע בלבד אלא מן התורה.
נחזור לענייננו: אדמו"ר הזקן מדבר כאן על התולדה כפי שהייתה במקור, מן הבסיס, עוד לפני מתן תורה. טבעו של איש ישראל ביסודו ובמהותו הוא רחמנות וגמילות חסדים בלבד, ולפיכך אינו מביא כאן את הביישנות: הביישנות היא טבע שני, טבע שנקנה מאז מתן תורה. זהו הדיוק הראשון.
גמילות חסדים - וקליפה?
עתה נשאלת שאלה: מדוע מקשרים את עניין החסד לקליפה? בסגנון אחר: גמילות חסדים היא מצווה בתורה, ולא סתם מצווה אלא מצווה גדולה שאין כמותה. כיצד אפשר לומר שגמילות חסדים קשורה לקליפה ולסטרא אחרא, והרי גמילות חסדים היא קדושה? התשובה פשוטה, והיא תתברר מתוך המשך הדברים.
בנפשו הבהמית של יהודי הגדרנו שיש מידות טובות ומידות רעות. מה שאין כן נפשות אומות העולם - אומר אדמו"ר הזקן - הן משאר קליפות טמאות שאין בהן טוב כלל, כמו שכתוב בעץ חיים (שער מ"ט פרק ג'). נפשו של גוי אינה דומה לנפשו של יהודי; היא באה משלוש הקליפות הטמאות, שאין בהן טוב אלא רע בלבד, וממילא אין בה מושג של טוב.
ואם ישאל אדם: הרי יש גוי שיש בו רחמנות וגמילות חסד? על כך משיב אדמו"ר הזקן: וכל טיבו דעבדין האומות - לגרמייהו עבדין. כל הדברים הטובים הנראים במעשי האומות אינם טוב, אלא עשייה לעצמם ולתועלת עצמם. וכדאיתא בגמרא על הפסוק וחסד לאומים חטאת, שכל צדקה וחסד שאומות העולם עושים אינם אלא כדי להתייהר.
נמצא שמושג החסד מתדרג בשלוש מדרגות, מלמעלה למטה:
חסד הנפש האלוקית: החסד האמיתי ביותר, שעליו עוד לא למדנו כאן בפרק - חסד הבא מן הנפש האלוקית ומן התרי"ג מצוות, שיהודי עושה מפני שכך ציווה הקדוש ברוך הוא. זהו חסד אמיתי, ברמה הנכונה והגבוהה ביותר.
חסד הנפש הבהמית של יהודי: אין הוא עושה לא מפני שכך כתוב בתורה ולא מפני שכך ציווה הקדוש ברוך הוא, אלא מפני שזהו טבעו ורגשו. הקדוש ברוך הוא הטביע בו טבע לדאוג לזולת. אין זו נתינה לעצמו ולמנוחת מצפונו, אלא דאגה אמיתית לזולת ורצון לתת לו - אלא שאין היא מחמת המצווה ורצון השם, כי אם מחמת הטבע.
חסד של גוי: הרמה הנמוכה ביותר. מדוע הוא עושה חסד? מפני שיש לו בכך אינטרס ותועלת. ייתכן שזו תועלת גסה - שיכתבו עליו בפרסומות, יתנו לו כבוד וישבחוהו - וייתכן שמצפונו אינו נותן לו מנוח. בסופו של חיפוש תימצא הנקודה שהדבר נובע מרצון עצמו.
ומכאן התשובה לשאלה מדוע מייחסים חסד ורחמנות לנפש הבהמית: אין הכוונה שחסד ורחמנות חייבים לבוא דווקא ממנה. נתגלה כאן שאף בנפש הבהמית יש רחמנות וגמילות חסדים, אך מן הצד האמיתי שבה, מן הצד היהודי שבה, החסד צריך לבוא מלמעלה.
חסד אברהם וחסד ישמעאל:
זהו ההבדל בין אברהם אבינו לישמעאל: אברהם אבינו הוא חסד שבתחום הקדושה, וישמעאל הוא חסד שבתחום הקליפה. כיצד מזהים ביניהם, בשעה ששניהם עושים חסד? אברהם, מכיוון שחסדו מצד הקדושה - ואף למעלה מן הנפש הבהמית, ברמה הגבוהה ביותר - עושה זאת לא בשבילו אלא בשביל הזולת. לכן הוא נותן תחילה לזולת, ונותן לו את המובחר ואת הטוב; ואם יישאר - ייקח לעצמו. דאגתו וחשבונו הם על הזולת, ולא על עצמו כלל.
לעומתו, חסדו של ישמעאל: אף הוא מוכן לתת לזולת, אם יישאר, אם יהיה הרבה, אם יהיה מספיק - אך לא ייתן בטרם ישמור לעצמו, שלא יתרושש חלילה ולא יישאר בלא כלום. לפיכך במישור הטכני של הנתינה קשה לעיתים להבחין בין השניים, שהרי זה נותן וזה נותן; אך במעמקי העניין ייתכן שזו נתינה של ישמעאל וזו נתינה של אברהם, זו נתינה של העיקר וזו נתינה של השוליים והתפל.
וכך מובא באחד המקומות: בא העני לבקש, ואברהם רוצה לתת לו, ולאחר זמן מתברר שאין העני זקוק לכך והוא אומר "הסתדרתי, לא צריך". אברהם ישמח על כך שהעני אינו נזקק. אך ישמעאל, הרוצה לתת מפני שהוא מחפש בכך תועלת, יכעס: "מה פירוש אינך צריך? הרי כבר הוצאתי זאת בתקציב, כבר פרסמתי, אני רוצה לתת!". היהודי שמח שהעני אינו צריך, וישמעאל מצטער על כך. זהו הבדל מן הקצה אל הקצה, והכול תלוי במקור שממנו נובע החסד: מן הנפש הבהמית, מן הנפש האלוקית, או אצל הגוי - מן הרע המוחלט.
חסידי אומות העולם:
כאן חובה להוסיף הערה: בין הגויים עצמם יש הבדל, ולא כולם שווים. יש גויים הנקראים חסידי אומות העולם, שהרמב"ם כותב עליהם שיש להם חלק לעולם הבא. נפשם באה מקליפת נוגה, ועל כן דומה - לא לגמרי, אך דומה - לנפש הבהמית של יהודי. לפיכך אצל חסידי אומות העולם שייך שיהיה חסד שאינו "לגרמייהו" ואינו כדי להתייהר, אלא חסד אמיתי, מפני שביצירתם הכניס בהם הבורא נפש ברמה גבוהה מעט יותר.
ומטעם זה אין אדם יכול לבחור להיות מחסידי אומות העולם. אם נולד כזה, עם נפש גבוהה יותר, יהיה חסיד אומות העולם; ואם לאו - לא יועיל לו דבר. אין זה נתון לבחירתו, כשם שיש בעלי חיים שטבעם אכזרי, וזהו טבעם ולא יועיל דבר.
ובאחד ממאמרי הצמח-צדק כתוב, שבמרכבה העליונה ארבעה פנים - פני אריה, פני שור, פני נשר ופני אדם - אותם ארבעה פנים שראה יחזקאל הנביא, ונאמר ועל דמות הכיסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, והדמות כמראה אדם שעל הכיסא אינה אותו "פני אדם" שבמרכבה. ומבאר הצמח-צדק:
מפני השור: נוצרו נפשות כל הבהמות שבעולם.
מפני האריה: נפשות כל החיות.
מפני הנשר: נפשות כל העופות.
מפני האדם שבמרכבה: נפשות חסידי אומות העולם.
ואילו אצל יהודי - "אדם שעל הכיסא" - זהו עניין גבוה הרבה יותר, משהו אחר לגמרי.
לסיכום: בחלק זה למדנו על טבעו של איש ישראל: מדוע דילג אדמו"ר הזקן על מידת הביישנות - לפי שהיא טבע שני שנקנה מאז מתן תורה, בעוד הרחמנות וגמילות החסדים הן ביסוד נפשו. עוד למדנו שלוש מדרגות בחסד - חסד הנפש האלוקית, חסד הנפש הבהמית של יהודי, וחסד הגוי הנעשה לתועלת עצמו - ואת ההבדל שבין חסד אברהם לחסד ישמעאל. וכן למדנו שבין הגויים עצמם יש הבחנה: חסידי אומות העולם, שנפשם מקליפת נוגה ושורשם ב"פני אדם" שבמרכבה.
בחלק הבא נעסוק בפרק ב' - בנפש האלוקית של איש ישראל, במהותה ובאופן חיבורה אל הגוף.