בחלק הקודם למדנו על יסודות הרע בנפש, וכיצד המידות הרעות מושרשות בארבעת היסודות שבנפש הבהמית. בחלק זה נעמיק ונראה כיצד כל מידה ומידה נובעת מיסוד מסוים, ומה הקשר בין היסוד למידה היוצאת ממנו.
התפארות מול גאווה:
יש כאן דיוק הדורש ביאור: בדברנו על יסוד האש הובאה הגאווה כדוגמה למידה הנולדת ממנו, ובדברנו על יסוד הרוח מובאת ההתפארות כדוגמה למידה הבאה ממנו. לכאורה שתיהן מאותה משפחה, ומדוע חולקו הגאווה ליסוד האש וההתפארות ליסוד הרוח?
ההבדל פשוט מאוד:
גאווה: האדם מתגאה בדבר ממשי שיש לו - מידות, רכוש גדול או תכונה טובה. הדבר קיים ונמצא, אלא שהגאווה עליו היא מידה רעה.
התפארות: האדם מתפאר בכלום - "יש לי זה ויש לי זה", ולבסוף מתברר שאין לו דבר. זו רוח בלבד, שאין בה שום ממש.
יסוד העפר - עצלות ועצבות:
נותר היסוד האחרון מארבעת היסודות - יסוד העפר. אומר אדמו"ר הזקן: "ועצלות ועצבות - מיסוד העפר". הקשר מובן בפשטות: אדם עצוב נמצא במצב של נפילה וירידה, ואף העצלן אינו זז ממקומו. שתי המידות קשורות לירידה שבעפר.
כאן מתגלה נקודה מעניינת. באיגרת הקודש, בחלקו האחרון כמעט של התניא, למדנו שמארבעת היסודות העיקרי מכולם הוא יסוד העפר. הכול היה מן העפר מתחילתו, וכאשר מפרידים את הרכבת היסודות שבחפץ - היסוד הנותר הוא העפר. בשריפת דבר מה נשאר לבסוף האפר, שהוא מיסוד העפר, במידה מעטה מאוד, לאחר שנפרדו ממנו הרוח, המים והאש. יסוד העפר הוא היסוד הממשי העיקרי.
יסוד העפר ברוחניות:
ממשותו של יסוד העפר נראית גם בצד הרוחני, ותחילה בצד הקדושה - שהרי ארבעת היסודות המצויים בצד השלילה מצויים אף בצד הקדושה. בתפילה אנו אומרים: "ונפשי כעפר לכל תהיה". העפר הוא הביטול, הענווה והצניעות, ונמצא שהבסיס והמאפיין של הקדושה הוא הביטול. זה ההבדל בין קדושה לקליפה: קליפה היא ישות, וקדושה היא ביטול. משום כך יש בקדושה אחדות, התכללות והתמזגות - הביטול הוא המאפשר את ההתמזגות זה עם זה. כל המידות הטובות וכל הסתעפויות הקדושה, בחקירת שורשן, באות מן הביטול, ונמצא שהבסיס של כל המידות הטובות שבקדושה הוא עפר.
וכך גם בצד השלילי. מחקרי הרפואה מלמדים כי הדיכאון והעצבות מצויים היום בראש סולם בעיותיו של הדור, לאחר מחלות הלב ומחלות נוספות המצויות במקום גבוה. ומה טעם הדבר? כמבואר בתניא, כאשר היצר הרע והנפש הבהמית מבקשים להפיל את האדם - ובמיוחד בסוף זמן הגלות, כשהקליפה הולכת לקראת סופה ונלחמת בכל כוחותיה - יכולתם להפילו בכל המידות שאינן טובות, בכל התאוות ובכל הנפילות, נובעת מן העצבות. אדם השרוי בעצבות - הפתח פתוח לפניו לכל הירידות והנפילות; אדם השרוי בשמחה - יכול להתגבר על כל העניינים. העצבות היא שורש הרע, וממנה באים כל שאר הדברים. לפיכך, כשם שבגשמיות העפר הוא היסוד הבסיסי ביותר שממנו באים כולם, כך אף ברוחניות: העצבות שמיסוד העפר היא הנקודה הבסיסית ביותר.
שני מאפייני הנפש מצד הקליפה:
נסכם את הנקודה הנלמדת כאן. אדמו"ר הזקן מלמד מה מאפיין את הנפש מצד הקליפה:
המאפיין הראשון (שנלמד בחלק הקודם): היא מתלבשת בדם האדם.
המאפיין השני: ממנה באות המידות הרעות, שכן הדחף של נפש זו הוא להוציא מידות רעות.
נפש זו מצויה בכל אדם, ואולם אין הכרח שתהיה פעילה אצל כל אחד באותה צורה - יש בזה שלבים: ייתכן שיהיו לו מידות רעות, ייתכן שיהיה בו חלק מהן, וייתכן שיעבוד על עצמו ולא יהיו לו כלל. אך הנפש הבהמית מצד עצמה, אם תישאר בפירותיה הטבעיים, ממנה באות מידות רעות, שכן זה מה שביכולתה להצמיח.
"וגם מידות טובות שבטבע כל ישראל בתולדותם":
מכיוון שמדובר ביהודי - וכפי שפותח אדמו"ר הזקן בציטוט מדברי רבי חיים ויטאל, מדובר בכל איש ישראל - אין הנפש הבאה מצד הקליפה מולידה מידות רעות בלבד, אלא גם מידות טובות. כפי שיתבאר בשורות הבאות, מקורה של נפש זו ביהודי הוא בקליפת נוגה, שיש בה גם טוב וגם רע: מן הצד הרע שבה באות מידות רעות, ומן הצד הטוב שבה באות מידות טובות.
אומר אדמו"ר הזקן: "וגם מידות טובות שבטבע כל ישראל בתולדותם", ומיד מביא דוגמה: "כמו רחמנות וגמילות חסדים". אף מידות טובות אלו, המצויות בטבעו של יהודי, באות ממנה - מן הנפש הבהמית. אין להסיק למראה יהודי רחמן וגומל חסד שהנפש האלוקית היא הפועלת אצלו; ייתכן שהנפש האלוקית לא החלה כלל לפעול, ורק הנפש הבהמית פועלת. הנפש הבהמית של יהודי, כשם שהיא יכולה להביא מידות רעות, מביאה גם מידות טובות, כי טבעה נותן גם טוב.
ומדוע כך? משום שבישראל "נפש זו דקליפה" - הנפש הבאה מן הקליפה - היא מקליפת נוגה. באריכות רבה יותר יתבאר הדבר בפרקים ו' ו-ז', שם נלמד על שלוש הקליפות הטמאות ועל קליפת נוגה. ההבדל ביניהן: שלוש הקליפות הטמאות טמאות ורעות ואין בהן טוב כלל - רע מוחלט; ואילו קליפת נוגה יש בה נוגה, כלומר אור. קליפה היא, אך קליפה שיש בה נוגה.
הדבר נראה אף בגשמיות, בקליפתו של פרי: יש קליפות הראויות למאכל, שעל ידי תיקון ועיבוד נכון ניתן לאוכלן, ויש קליפות שאין לאוכלן כלל ודינן להישלך. על דרך זה ברוחניות: הקליפה המסתירה על הקדושה, אצל יהודי היא מקליפת נוגה שיש בה גם טוב, "והיא מסוד עץ הדעת טוב ורע" - קליפתו של היהודי יש בה טוב ויש בה רע.
נקודה נוספת בעניין: אצל אדם הראשון, קודם החטא, לא הייתה קליפה כלל. זך היה, ואף על פי כן חטא - דבר מה הביאו לחטוא, אף שלא הייתה בו קליפה. הקדוש ברוך הוא ברא את הקליפה בעולם במינון קבוע ורצה שיישאר כך, וכל חטא שהאדם עושה נותן לה כוחות יתר ומגביר אותה.
מקור המידות הטובות שבטבע ישראל:
מהיכן נלמד שיהודי יש לו מידות טובות בטבעו? בגמרא מובא סיפור דוד המלך והגבעונים, שדוד לא רצה לקבלם. הגבעונים תבעו שיימסרו להם שבעה אנשים ממשפחת שאול, כדי לנקום את מות אנשיהם שהרג. דוד המלך ניסה זמן רב לרכך את העניין, והם לא הסכימו להתרכך בשום פנים ואופן. אמר דוד המלך: אין הגבעונים ראויים להידבק בעם ישראל.
מדוע? משום ששלושה סימנים יש באומה זו: "רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים" - ראשי התיבות הידועים גב"ר: גימ"ל לגומלי חסדים, בי"ת לביישנים, רי"ש לרחמנים. הגמרא מביאה פסוק כמקור לכל אחד משלושת הסימנים, ומסיימת שכל שיש בו שלושת הסימנים הללו ראוי להידבק באומה זו; ומכיוון שבגבעונים לא נראתה הרחמנות, לפיכך אינם ראויים להידבק בישראל.
לסיכום: בחלק זה למדנו כיצד כל מידה נובעת מיסוד מסוים: ההתפארות מיסוד הרוח - לעומת הגאווה שמיסוד האש, וההבדל ביניהן שהגאווה על דבר ממשי וההתפארות על דבר ריק; והעצלות והעצבות מיסוד העפר, שהוא היסוד הבסיסי והממשי ביותר, המקביל בקדושה לביטול ובקליפה לשורש כל הנפילות. עוד ראינו שהנפש הבהמית מולידה מידות רעות, אך אצל יהודי - משום שהיא מקליפת נוגה שיש בה טוב ורע - היא מולידה גם מידות טובות טבעיות כרחמנות וגמילות חסדים, והבאנו לכך מקור מסיפור דוד המלך והגבעונים.
בחלק הבא נעסוק בנפשם של חסידי אומות העולם - במה שונה נפש הגוי מנפש היהודי, וכיצד גם אצל אומות העולם יכולות להיות מידות טובות, אך ממקור אחר לגמרי.