בחלק הקודם למדנו בפרק א' על יסוד עולם ותבל, ועל ההקדמה הארוכה שבה מברר אדמו"ר הזקן את ההגדרות הנכונות של המושגים 'צדיק' ו'בינוני'. מכאן אנו ממשיכים אל ליבו של הביאור - מהות הנפש שמצד הקליפה והסטרא אחרא, ואל היסודות הרעים הטמונים בה.
הגענו לחלקו האחרון של פרק א', בדף ה' עמוד ב', עד חמש השורות האחרונות של העמוד. בחלקו השני של הפרק, לאחר שהאריך אדמו"ר הזקן בהקדמה כדי להוכיח ממקורות שונים שיש להבהיר את ההגדרות הנכונות של 'צדיק' ו'בינוני', הוא פותח ואומר "אך ביאור העניין", ומקדים כי לכל יהודי שתי נשמות. הוא מביא על כך הוכחה מן הפסוק, ומיד קורא להן בשם שילווה אותנו בספר התניא ובתורת החסידות כולה: "שתי נפשות".
מדוע 'נפש' ולא 'יצר':
בגמרא, ברמב"ם ואף בתניא עצמו מצוי הלשון 'יצר' - 'יצר טוב' ו'יצר הרע', וכן בתורה: "יצר לב האדם רע מנעוריו". אך ברוב המקומות בחסידות נוקטים לשון 'נפש'. 'יצר' הוא מלשון ציור, כלומר נקודה או ציור מסוים בנפש; 'נפש', לעומת זאת, מלמדת שהצד השלילי, ועל אחת כמה וכמה הצד החיובי והקדוש, אינו כוח, ציור או נקודה בלבד, אלא נפש שלמה, מערכת שלמה של כוחות ומידות, עולם שלם בפני עצמו. הביטוי 'נפש' רחב ועמוק לאין ערוך, ויש לתת לו את המשקל המתאים; לפיכך מדגיש אדמו"ר הזקן מיד שאלו שתי נפשות שלמות.
ומאחר שמדובר בנפש, יש להכיר את מהותה. בחלק הקודם עמדנו על הנפש האחת, שהיא מצד הקליפה והסטרא אחרא, ודייקנו במשמעות הלשון "והיא המתלבשת בדם האדם להחיות הגוף" - אדמו"ר הזקן מרמז כאן על תחושת האגו, הישות והעצמאות כדבר מנותק מן התורה, תחושה שמקורה בנפש זו שמן הקליפה.
"וממנה באות כל המידות רעות":
לנפש זו ביטוי נוסף מלבד התלבשותה בדם האדם: כל המידות הרעות שבאדם מקורן בה. המידות הרעות רבות, מגוונות ושונות בסוגיהן, אך אדמו"ר הזקן מלמד כי ניתן לתחם את כולן לארבעה יסודות.
בבריאה כולה ארבעה יסודות: אש, רוח, מים ועפר. כל דבר בעולם מורכב מהם, וההבדל בין חפץ למשנהו הוא בצורת ההרכבה ובמינון - כמה מיסוד זה וכמה מיסוד אחר, וכך נוצרים מיליוני הסוגים שבבריאה. והחידוש: לא רק העולם הגשמי מורכב מארבעה יסודות, אלא גם העולם הרוחני, ובו אותם יסודות עצמם במשמעות רוחנית, בהתאמה ובדמיון ליסודות הגשמיים המוכרים לנו.
מכאן שאף הנפש הבהמית מורכבת מארבעה יסודות, וכל מידותיה הרעות באות מהם. היסודות עצמם יכולים להיות טובים, רעים או סתמיים, והכל לפי העניין; ומאחר שאנו עוסקים בנפש שמצד הקליפה והסטרא אחרא, היסודות שבה הם יסודות רעים. את הנשמה האלוקית נלמד בפרק ב', לפי הסדר.
יסוד האש - כעס וגאווה:
אדמו"ר הזקן מפרט: "דהיינו כעס וגאווה מיסוד האש". יסוד האש שבנפש הבהמית מוליד את המידות הקשורות בו, ושתי דוגמאות בכללן: הכעס והגאווה. את הדמיון לאש הוא מבאר בשתי מילים - "שנגבה למעלה". טבע האש לעלות תמיד למעלה: בהדלקת גפרור או להבה, השלהבת מתרוממת מעלה. הטעם לכך הוא שכל דבר נמשך למקורו ולשורשו, ומקור האש נמצא תחת גלגל הירח, ולפיכך היא נמשכת כלפי מעלה. כך גם האש הרוחנית, מידת האש שבטבע הנפש הבהמית, נגבהת למעלה.
היכן ניכרת ההגבהה למעלה בכעס? בשעת הכעס ליבו של האדם מתרומם ומתגבר, אמנם בצורה שלילית, אך זהו אותו מאפיין של הגבהה כלפי מעלה. (ראוי לציין כי כעס אמיתי אסור; מבואר בהלכה שלעיתים מותר להראות כאילו כועס, אך רק כדבר חיצוני ולא בכעס פנימי.) ובגאווה הדבר פשוט, שכן כל מושג הגאווה הוא שהאדם מתגאה ומתרומם כלפי מעלה. יש המדמים את הכעס והגאווה לאש דווקא מצד הרתיחה, אך אדמו"ר הזקן אינו מזכיר כאן את נקודת הרתיחה, אלא מדמה במפורש את נקודת ההגבהה כלפי מעלה שבאש לכעס ולגאווה.
יסוד המים - תאוות התענוגים:
"ותאוות התענוגים מיסוד המים" - האדם מתאווה להתענג בכל מיני דברים: במאכל, במשתה, בשירה. התאווה החוזרת ונשנית להתענג, והחשק שהבהמיות שבו נותנת לו, מקורה ביסוד המים. ומדוע? משום שהמים מצמיחים כל תענוג. התענוגות שבעולם, כלשון הכתוב על עץ הדעת "נחמד למראה וטוב למאכל", צומחים מן המים; המים הגשמיים מצמיחים את התענוגים, וכך יסוד המים הרע שבנפש הבהמית מצמיח את התאווה אליהם.
יסוד הרוח - הוללות, ליצנות, התפארות ודברים בטלים:
אף שכל אחד מן היסודות קיים גם בצד החיובי, עוסקים אנו כעת בארבעת היסודות הרעים. מיסוד הרוח מונה אדמו"ר הזקן ארבעה דברים: "והוללות וליצנות והתפארות ודברים בטלים מיסוד הרוח". המשיכה אליהם היא מידה שאינה טובה, ומקורה ביסוד הרוח. והקשר פשוט: כלשון בני אדם, 'הוא עושה רוח' - כלומר אין בדבר שום ממשות.
מהו ההבדל בין תאוות התענוגים לבין מידות אלו?
בתאוות התענוגים, בשעה שהאדם מתענג, טבעו הבהמי חש שיש בדבר ממשות; יש להסביר לו ולשכנעו שזהו דבר שלילי שאין בו כלום ושסופו רימה ותולעה, על כל הביאורים שנאמרו בזה, אך בעת התאווה והעונג עצמם הוא מרגיש ממשות. לעומת זאת בהוללות, בליצנות ובדברים בטלים, אף בשעת מעשה, כשהאדם מונח בהם, הוא עצמו מרגיש שאין בהם כלום, שהם שווא ואפס. הוא מתענג מדבר שהוא עצמו חש שהוא רוח - שאין בו אחיזה ואין בו משמעות.
לסיכום: בחלק זה למדנו מדוע נוקטת החסידות בלשון 'נפש' ולא 'יצר' - ללמדנו שמדובר בנפש שלמה, עולם שלם של כוחות ומידות, ולא בנקודה או ציור בלבד. ראינו שכל המידות הרעות שבנפש הבהמית באות מארבעה יסודות - אש, רוח, מים ועפר - הקיימים בעולם הגשמי ובעולם הרוחני כאחד. עמדנו על שלושה מהם: מיסוד האש באים הכעס והגאווה, שטבעם להיגבה למעלה; מיסוד המים באה תאוות התענוגים, שכן המים מצמיחים כל תענוג; ומיסוד הרוח באות הוללות, ליצנות, התפארות ודברים בטלים, שאין בהם ממשות כלל.
בחלק הבא נעסוק בהמשך פירוט המידות הנובעות מן היסודות שבנפש הבהמית, ונשלים את התמונה של אופן פעולתם של ארבעת היסודות הרעים בנפש האדם.