בחלק הקודם למדנו על ההגדרה "צדיק יסוד עולם", וראינו כיצד אדמו"ר הזקן מרמז על דרגות שונות בצדיקים. כעת נעמיק בהבדל שבין הביטויים השונים, ונעבור מן ההקדמה אל עיקר עניינו של ספר התניא - תורת הנפש.
ההבדל בין "יסוד עולם" ל"וישת עליהם תבל":
"יסוד עולם" הוא כיסוד שעליו עומד הבית: הבית והיסוד מחוברים זה לזה, ואין לומר שהבית עומד כאן והיסוד נמצא במקום נסתר, כמה רחובות מכאן. יסוד העולם פירושו שהעולם עומד על היסוד והיסוד מתקשר עם העולם - זה עומד על זה וזה מחבר את זה. זהו הסוג הרביעי: צדיק שהתעסקותו היא עם העולם, והוא פועל בו ומזכך אותו.
את ארבעת הסוגים הללו מרמז אדמו"ר הזקן, ולכן הוא נוקט בלשון "במדרש" אף שהמקור הוא בגמרא. בסוגיות הגמרא שני סוגים:
סוגיות הלכתיות: הבאות ללמד מה לעשות, כיצד לקיים וכן הלאה.
סוגיות פנימיות: הבאות לדבר על עניינים פנימיים, ולא על אופן ביצוע הדברים.
הקטע הזה בגמרא נכתב בסוג העוסק בצד הפנימי, ולפיכך אומר אדמו"ר הזקן שהדבר כתוב "במדרש" - זהו החלק בגמרא המדבר על הדברים הפנימיים המתרחשים, ובו מרומזות הדרגות המסוימות שבצדיקים.
תפקידנו בתניא - הבינוני:
תפקידנו כאן בתניא הוא לדבר על הבינוני. עד שתי הנקודות הללו זו בעצם ההקדמה - לאחר ההקדמה הכללית לתניא, זוהי ההקדמה לחלק שאותו בא הספר להעניק ולהסביר לכל אחד. אין אנו באים ללמוד מהו צדיק פלוני וכיצד פלוני צדיק, ואין אנו עורכים מחקר על צדיקים ואף לא על בינוניים; אנו באים ללמוד על עצמנו, על נפשנו, וכיצד עלינו להתמודד עם השליחות האלוקית שהעניק לנו הבורא בעולם.
עד כאן הייתה זו הקדמה בלבד, כדי שנבין שהעבודה היא עבודה נפשית פנימית, ואין להסתפק ב"רוב מעשים". על האדם להתעמק ולדקדק במהות נפשו כדי להיות קרוב לרצון האלוקי ולדעת מה נדרש ממנו. בתניא אין אדמו"ר הזקן דורש מן האדם רוב מעשים, אלא מאה אחוז של מעשים.
כיצד מתיישב הדבר עם המובא בגמרא "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"?
צדיק בשם המושאל: מי שיש לו רוב זכויות ומיעוט עוונות - עליו נאמר שהוא חוטא.
צדיק בשם התואר: צדיק בשם העצם, בדרגה הגבוהה ביותר - לא שייך אליו חטא כלל, ואינו נמצא בקטגוריה זו.
כל הדקויות הללו, המובאות מן הגמרא ומן התורה שבעל פה, הן לתקנתנו - כדי שנדע להיכנס אל תורת הנפש בדיוק. אין כאן פלפול לשם פלפול, אלא משנה סדורה ודברים ברורים, המכניסים את הכול לתוך מסגרת מוגדרת.
אף הכניסה לעומקם של ארבעת סוגי הצדיקים באה כהקדמה, כדי שההגדרות שהלומד פוגש במקומות שונים בעת לימוד גמרות, מדרשים, רמב"ם, רש"י ותוספות לא יבלבלו אותו. כשהוא רואה כתוב "צדיק", בין מסוג זה ובין מסוג אחר, לא יאמר שבתניא למד דברים אחרים, אלא ידע להגדיר את הדברים. עד כה רק הקדמנו, כדי שידע האדם להגדיר את נפשו: מה הוא מכיל, מה נדרש ממנו והיכן הוא עומד - לא כדי ליפול ברוחנו על שאיננו צדיקים, שהרי איש אינו דורש מאיתנו להיות צדיקים, אלא כדי לקבל את הכיוון המתאים כיצד להיות בינוני. וזה הנדרש מאיתנו.
"אך ביאור העניין" - שתי הנפשות:
לאחר ההקדמה הזו אנו מגיעים אל החלק בתניא הבא לדבר על תורת הנפש בצורה פנימית; אפשר לומר שלאחר הנקודתיים כאן הגענו אל הנקודה עצמה. "אך ביאור העניין" - כדי להסביר את כל המתרחש כאן, אומר אדמו"ר הזקן על פי מה שכתב רבנו חיים ויטאל זכרונו לברכה בשער הקדושה ובעץ חיים שער נ' פרק ב'.
"דלכל איש ישראל, אחד צדיק ואחד רשע, יש שתי נשמות" - אדמו"ר הזקן כופל את לשונו כדי שלא תעלה מחשבה שיש מי שאינו נכלל בהגדרה: לכל אחד ואחד יש שתי נשמות.
היכן מצינו שלכל אחד שתי נשמות? הפסוק אומר "ונשמות אני עשיתי" - הקדוש ברוך הוא מגלה לנו שהוא עשה נשמות. אפשר היה לטעון שמדובר בכלל ישראל, שנעשו בו נשמות רבות, ומניין שלכל יחיד תהיינה שתיים? לשם כך יש להתבונן בחציו הראשון של הפסוק: "כי רוח מלפניי יעטוף ונשמות אני עשיתי" - "רוח" בלשון יחיד, "ונשמות" בלשון רבים. אילו דיבר הפסוק כולו על העם, היה צריך לומר "רוחות". אלא שכוונתו לאותו יחיד שיש לו רוח, ולו אומר הקדוש ברוך הוא: עשיתי לו נשמות. מכאן מוכח שלכל אחד ואחד באופן אישי יש שתי נשמות.
ומה הכוונה במילה "נשמות"? "שהן שתי נפשות". בשמות המפורטים מצינו נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה, ואין לחשוב שהפסוק "ונשמות אני עשיתי" מכוון לדרגה הנקראת נשמה; הכוונה לדרגה הבסיסית המינימלית הנקראת נפש, שכן דרגת הנפש קיימת אצל כל אחד, ואילו דרגת הנשמה אינה בהכרח בגלוי אצל כולם. לכן נוקט הוא בלשון "שהן שתי נפשות".
"נפש אחת מצד הקליפה וסטרא אחרא":
בפרק זה אנו עוסקים בנפש האחת - "נפש אחת מצד הקליפה וסטרא אחרא" - ובכותרת פרק ב' נעסוק בנפש השנית. מדוע פותחים דווקא בנפש האחת? משום שהיא נכנסת ראשונה: מיד כשאדם נולד, זו הנפש הראשונה הנכנסת בו. כך אומר גם רש"י על התורה - כל זמן שהעובר במעי אמו יש לו גילוי אלוקי, אך מיד כש"ננער לצאת ממעי אמו" נכנס בו ראשון היצר הרע.
נפש זו, שאדמו"ר הזקן מכנה אותה נפש שלילית, מקורה מצד הקליפה והסטרא אחרא. "קליפה" היא כינוי לצד הטומאה, והדימוי נלקח מן הפרי, שיש בו העיקר - הפרי - ויש בו קליפה. ולקליפה שתי הגדרות:
מצד אחד: היא מסתירה על הפרי.
מצד שני: היא מגינה על הפרי ושומרת עליו.
אף בנפש האדם הנקראת קליפה יכולות להיות שתי המשמעויות הללו, והדבר תלוי בעבודתו: ייתכן שתפקידה יהיה כקליפה המסתירה בלבד על האמת, ואם ישכיל האדם - יהפכה לקליפה השומרת על האמת ומסייעת לה. אך אם לא יעבוד על עצמו וייתן דרור ופורקן ליצרו, תסתיר הקליפה על האמת ולא תגן עליה.
"נפש אחת מצד הקליפה" נאמר, אם כן, במובן של קליפת הפרי המסתירה על הפרי, וזו משמעות הקליפה בכל מקום. בהמשך הפרק נראה שיש בקליפות רמות שונות, אך בכללות קליפה היא המסתיר על האמת. ומהי "סטרא אחרא"? תרגומה ללשון הקודש: "סטרא" - צד, "אחרא" - אחר; הצד האחר. יש את הצד המקורי, הצד הישר, ויש את הצד האחר. תחילה יש לדעת את מקורה ואת תעודת הזהות שלה - קליפה וסטרא אחרא.
"והיא המתלבשת בדם האדם להחיות הגוף":
אין נפש זו יושבת בשקט. עצם הכינוי "קליפה" מלמד שהיא מסתירה, אך היא אקטיבית ולא פסיבית, ואדמו"ר הזקן מונה את פעילותה בשלוש רמות. הרמה הראשונה: "והיא המתלבשת בדם האדם להחיות הגוף" - היכן נפגשים עמה? היא נמצאת בדם, ותפקידה להחיות את הגוף.
אי אפשר להבין שורה זו כפשוטה. אילו הכוונה הייתה שהאדם פשוט יחיה, הרי גם הצדיק חי - וממה הוא חי, מקליפה ומסטרא אחרא? חס ושלום; הוא חי כולו מקדושה. אלא הכוונה מתמצה במילה אחת: תחושת האגו. "להחיות הגוף" פירושו שהגוף ירגיש את עצמו - "אני חי, אני נמצא כאן, אני קיים".
משל לשני יהודים, שניהם שומרי תורה ומצוות ומקפידים על קלה כבחמורה. מבחוץ שניהם נראים בסדר גמור, אך בחדירה אל תוך נפשם - אל תחושותיהם ואל האופן שבו הם מסתכלים על חיי התורה והמצוות - מתגלים שני אנשים שונים:
הראשון: תחושתו היא - אני חי ונושם, אני קיים, יש לי בית, משפחה וגוף, רמ"ח איברים ושס"ה גידים, הכול בסדר. ועכשיו, לאחר שאני חי ויש לי ידיים ורגליים וגוף, יש גם תורה ומצוות: ניקח את התפילין ונניח אותן, ניקח את הרגליים ונרוץ עמן לבית הכנסת, ניקח את הבית ונקבע בו מזוזה. הוא יעשה הכול, ולכאורה אין כאן חיסרון.
השני: תחושתו הפוכה לגמרי - יש תורה ומצוות. יש בתורה מצוות תפילין, ונתן לי הקדוש ברוך הוא יד שמאל כדי שאוכל לקיימה; יש מצוות מזוזה, ונתן לי בית כדי שאוכל לקיימה; יש מצוות לקט, שכחה ופאה, מעשר ראשון, מעשר שני ומעשר עני, ונתן לי שדה כדי שאוכל לקיימן; יש מצווה לתת מעשר, ונתן לי עבודה שבה ארוויח כדי שאוכל לתת מעשר.
ההבדל ביניהם הוא מן הקצה אל הקצה: אצל הראשון תחושת הקיום האישי היא נקודת המוצא, והתורה והמצוות באות לאחריה; אצל השני יש תורה ומצוות, וגופו הוא כלי שרת עבורן. כמו שכתוב בספרים על שמחת תורה: התורה רוצה לרקוד סביב הבימה ואין לה רגליים, ולכן נתן לנו הקדוש ברוך הוא רגליים - אנו נעשים הרגליים של התורה, ובהן היא רוקדת סביב הבימה. ההסתכלות שונה לגמרי בכל דבר.
כשהתניא אומר שיש נפש שמקורה מן הקליפה והסטרא אחרא, ושפעולתה האקטיבית הראשונה היא "והיא המתלבשת בדם האדם להחיות הגוף", אין הוא מדבר עדיין על מעשים רעים שהיא עושה. היא אינה מזיקה דבר ואינה פוגעת באיש, ולהפך - ייתכן שהיא מקיימת תורה ומצוות במלואן. דריסת הרגל הראשונה שלה היא בכך שהיא מעניקה לאדם את התחושה "אני חי, גופי קיים", והתורה והמצוות באות רק לאחר מכן. "וכדכתיב כי נפש הבשר בדם היא". זו פעולתה השלילית הראשונה של הנפש שמן הקליפה.
ומדוע היא שלילית? משום שכאשר יש לאדם אגו ותחושה שהוא חי וטוב לו, וכאשר מתעורר קונפליקט בין הרצון לחיות ובין הרצון האלוקי - וקונפליקטים כאלה מתרחשים בחייו יום יום - הרי אם נקודת המוצא היא התורה והמצוות, יתמודד עמו האדם ביתר קלות; אך אם העיקר אצלו הוא נוחותו, תהיה המסקנה אחרת. הכול תלוי בנקודת המוצא.
משל לשני אנשים ההולכים יחד באותו מסלול, ולפתע מוצא האחד את עצמו במעמקי היער בעוד חברו נמצא עדיין בעיר. כיצד הגיע זה למעמקי היער וזה נשאר בעיר? לא בקפיצה אחת: אם נלך אחורה, נראה שבשלב מסוים סטה סנטימטר אחד ימינה, בעוד השני נשאר במסלול, ומאותו סנטימטר הגיע בסופו של דבר אל מעמקי היער. זוהי נקודת הפיצול והניווט - התחושה והאגו שעמם יוצא האדם לדרך, ומכאן הדרך בטוחה ליפול בידי הנפש שמצד הקליפה והסטרא אחרא.
בזיהוי ראשון זה נותן לנו אדמו"ר הזקן את הכלי לדעת להסתכל על עצמנו נכון, ומתוך כך להגיע אל היעד הנכון - להיות בינוניים כפי שהוא מבקש מאיתנו.
לסיכום: בחלק זה למדנו את ההבדל בין "יסוד עולם" ל"וישת עליהם תבל", והשלמנו את ההקדמה שבאה ללמד שההגדרות בענייני צדיקים נועדו כדי שנדע להגדיר את נפשנו, ולא כדי לחקור צדיקים או בינוניים. עברנו אל עיקר עניינו של התניא, תורת הנפש הפנימית, וראינו על פי דברי רבי חיים ויטאל שלכל איש ישראל שתי נפשות, כמוכח מן הפסוק "כי רוח מלפניי יעטוף ונשמות אני עשיתי". התחלנו בנפש האחת, שמקורה מן הקליפה והסטרא אחרא, למדנו את משמעות המושגים "קליפה" ו"סטרא אחרא", וראינו שפעולתה הראשונה - "המתלבשת בדם האדם להחיות הגוף" - עניינה תחושת האגו והקיום העצמי כנקודת מוצא, לעומת מי שהתורה והמצוות הן אצלו נקודת המוצא.
בחלק הבא נעסוק ביסודות הרע בנפש - בפעולותיה הנוספות של הנפש מצד הקליפה, ובשורשי הרע המתגלים בנפש האדם.