בחלק הקודם למדנו על טעותו של רבה, שמענוותנותו לא ייחס לעצמו את הדרגה האמיתית שלו. כעת נעמיק בהבנת מהותו של הצדיק, ובהבחנה בין 'צדיק' בעצם ובשם התואר לבין 'צדיק' כשם מושאל.
בוודאי שרבה היה צדיק גמור, אלא שמחמת ענווה לא ייחס לעצמו את הדרגה הנכונה ולא נתן לעצמו את הציון המלא כפי שהוא, אלא סבר שהוא פחות מכך. כיוון שהפער בין הציון האמיתי שלו לבין הציון שנתן לעצמו אינו גדול, יכול אדם מחמת ענווה לטעות ולומר: איני נמצא בדרגה זו אלא בדרגה הפחותה ממנה. מכאן מובן מדוע טעה - שכן הבינוני הוא אדם שרמתו גבוהה עד מאוד. מהו בינוני? על כך עדיין לא למדנו, אך לפחות התקדמנו לדעת מה אינו בינוני.
ההגהה: סיפור רב המנונא ואליהו הנביא:
בצד הדף מופיעה הגהה, ולהבנתה נקדים סיפור המובא בזוהר (חלק ג' דף רל"א): רב המנונא הלך בדרך ופגש את אליהו הנביא, ושאלו מפני מה יש בעולם צדיק ורע לו רשע וטוב לו. בטרם המתין לתשובה, הציע מעצמו סברה: ייתכן שהצדיק שיש לו ייסורים בעולם הזה מעט עוונות בידו, והקדוש ברוך הוא מבקש לנקותו כאן - שהרי ייסורים ממרקים; והרשע שטוב לו, מעט מצוות בידו, והקדוש ברוך הוא מבקש לגמור עמו את החשבון כאן, ולפיכך טוב לו.
השיב לו אליהו הנביא: אין זו הסיבה. הצדיק אין לו עבירות כלל, ומה שרע לו אינו מחמת עוונות של עצמו, אלא משום שהוא מתקן את עוונות הדור - כיוון שהוא צדיק, הוא נוטל על עצמו את הבעיות של האחרים, ומכאן ייסוריו.
אדמו"ר הזקן מביא סיפור זה ושואל: הזוהר עצמו הוא המגלה לנו את מה שלמדנו בעמוד הקודם - שהצדיק הוא דבר פנימי ומושלם שאין לו עבירות כלל, ולא רק מי שרוב מצוות בידו. כיצד, אם כן, מובאת בזוהר סברתו של רב המנונא, שרע לצדיק בעולם הזה מפני שמעט עוונות בידו? הרי זו סתירה לכל מה שנבנה עד כה, שאפילו בינוני אין לו עבירות, וכל שכן צדיק.
משיב אדמו"ר הזקן: הלשון כל שכן שממועטים עוונותיו אינה אלא שאלת רב המנונא לאליהו, סברה שהציע מעצמו, ואין זו מסקנת הדברים בזוהר. ואילו לפי תשובת אליהו שם, הצדיק אין לו עבירות כלל, ומה שרע לו הוא מפני שנוטל על עצמו את ייסורי הדור.
לפי דברי אליהו, מהו אם כן פירוש 'צדיק ורע לו'? כמו שכתוב ברעיא מהימנא (פרשת משפטים דף קי"ד) שהזכרנו בעמוד הקודם: אין הכוונה שרע לו מפני שיש בידו מעט עבירות, אלא שברמה מסוימת קיימים בתוכו עדיין ענייני הרע, אלא שהם בטלים לגמרי לטוב ואינם פעילים ואינם קיימים כלל אצל אותו צדיק. 'רע לו' פירושו שהרע בטל לטוב.
ואם תישאל: כיצד העלה רב המנונא סברה זו אפילו כאפשרות, אם היא מושללת כל כך? על כך משיב אדמו"ר הזקן ששבעים פנים לתורה. אך למסקנת הדברים בזוהר אין ספק שהיא עולה בקנה אחד עם מסקנתו כאן, שאפילו בינוני אין בו אף עבירה אחת, וכל שכן שלצדיק אין שום עבירה.
הקושיה מדברי הרמב"ם:
כל הלומד את התניא ובא עם ידע מוקדם מספרי תורה אחרים יקשה קושיה גדולה וחזקה, שהדברים אינם מתיישבים עם הכתוב במקומות אחרים. הרמב"ם בהלכות תשובה כותב: כל אחד ואחד מבני האדם יש לו זכויות ועוונות, ומיד הוא נותן הגדרה:
"מי שזכויותיו יתרות על עוונותיו" - צדיק.
"מי שעוונותיו יתרות על זכויותיו" - רשע.
"מחצה למחצה" - בינוני.
הגדרה זו שונה לחלוטין: לדברי הרמב"ם די ברוב זכויות כדי להיקרא צדיק, ובינוני הוא מחצה על מחצה. ואין מדובר בחידוש של אדמו"ר הזקן בלבד, שהרי הבאנו לדבריו הוכחות מן הגמרא - וכיצד יתיישבו הדברים עם הגדרתו של הרמב"ם?
ועוד מאריך הרמב"ם בהלכה הבאה, שאין הדבר נוגע לאדם פרטי בלבד אלא אף למדינה שלמה: יש מדינה שנאמר עליה שהיא צדיקה, יש מדינה בינונית ויש מדינה רשעה. אדמו"ר הזקן אינו מתעלם מן הרמב"ם, אלא להפך - בא לבאר את דבריו.
הוא פותח ואומר: ועד דאמרינן בעלמא - זה מה שאומרים בעולם; ואין הכוונה לעולם השוק אלא לעולם התורה. כלומר בכל מקום שמצויה בו התייחסות לצדיק, לבינוני ולרשע - ברמב"ם, ברש"י, בתוספות ובשאר המקומות - דמחצה על מחצה מקרי בינוני, ורוב זכויות מקרי צדיק. די ברוב. וכיצד, אם כן, אמרנו שאפילו עבירה אחת עושה את האדם רשע? לכאורה אין הדברים מתיישבים.
שלושה סוגי שמות:
תשובתו של אדמו"ר הזקן פשוטה: יש לדעת כלל, שבכינויים ובשמות קיימים באופן כללי שלושה סוגים:
שם העצם: האבן נקראת 'אבן' - זהו שמה העצמי.
שם התואר: אדם שאומרים עליו שהוא חכם - תואר המבטא את רמתו ומעלתו.
שם מושאל: כגון הכתוב "והסירותי את לב האבן" - אין הלב עשוי מאבן, ואף אין זה תואר; המושג 'אבן' נשאל מעולם האבנים והודבק ללב לצורך המשל.
ממילא אין להקשות מכוח כינוי בלבד: המחפש אבנים לא ימצא אותן ב'לב האבן'. יש לברר בכל מקום מהי ההגדרה - שם העצם, שם התואר או שם מושאל. הוא הדין במושגים שלנו: משמעות הכינויים 'צדיק', 'בינוני' ו'רשע' תלויה בהקשר. יש מקומות שההגדרה נאמרת בשם מושאל, יש מקומות שהיא בשם התואר, ולמעלה מזה בשם העצם.
כאשר שואלים מיהו צדיק ומיהו בינוני, המבוקש הוא הגדרת מהותו של האדם - שניתן לומר עליו שבמהותו הוא צדיק או שבמהותו הוא בינוני, וזהו שם התואר. אך הרמב"ם, באותו מקום, קורא לאדם 'צדיק' לא בשם התואר אלא בשם מושאל. מדוע? כי שם הוא מדבר בהלכות תשובה, לפי הכללים שבהם קובע הקדוש ברוך הוא בראש השנה, ביום הכיפורים ובעשרת ימי תשובה את עתידו של האדם. לפי קריטריונים אלו, מי שרוב זכויות בידו נחתם בספרן של צדיקים, ומי שרוב עוונות בידו - בספרן של רשעים. העומד בקריטריון נקרא צדיק לצורך הדיון, ואף שייתכן שבמהותו הוא רשע. ואילו בתניא מבוקש שם התואר - אדם שאצלו הכינוי 'צדיק' או 'בינוני' הוא דבר אמיתי ומהותי. ממילא ההגדרות שונות, ואין סתירה בין דברי הרמב"ם למה שלמדנו.
לשון אדמו"ר הזקן בפנים:
ועד דאמרינן בעלמא - כפי שאומרים בכל מקום, וברמב"ם בכללם, דמחצה על מחצה מקרי בינוני, ורוב זכויות מקרי צדיק - וקובע אדמו"ר הזקן: הוא שם המושאל, לעניין שכר ועונש. ומדוע נשאלה הגדרת צדיק ובינוני באותה הזדמנות? לפי שנידון אחר הוא בו - שכן הקדוש ברוך הוא, בדונו את האדם בראש השנה, ביום הכיפורים ובעשרת ימי תשובה, מסתכל על רוב מעשיו, על המכלול. ייתכן אדם שעשה עבירה, ולפי מכלול מעשיו ייקבע שבאופן כללי הוא בסדר, ואותה עבירה לא תשנה את התמונה; וייתכן אדם שעשה דבר טוב, ולפי מכלולו ייקבע שהוא רשע, ולא יסתכלו על אותו דבר טוב. הדיון שם אינו בפרט כשלעצמו, אלא בפרט כחלק ממכלול, ומכוח הכלל מגיעים למסקנה.
ומקרי צדיק בדינו - הקדוש ברוך הוא קורא לו צדיק בדינו, מאחר שזוכה בדין. למה הדבר דומה? לבית משפט שבו קובע הדיין: ראובן צדיק ושמעון רשע. ייתכן שראובן ידוע לכל, ואף לשופט, כאדם המושחת שבעיר - ואף על פי כן, בדיון הנוכחי הוא צדיק. אין זה אומר שהוא צדיק במהותו, אלא שקיבל תואר נוכחי, על דרך זכאי וחייב בדין. 'זכאי' בארמית הוא בדיוק כ'צדיק' - מאחר שזכה בדין, כרגע נכנס בספרן של צדיקים. אך אין כל מי שנמצא בהגדרת ספרן של צדיקים צדיק בשם התואר. ולעניין המהות, שם התואר והמעלה - זה עניין אחר לגמרי.
לסיכום: בחלק זה למדנו שני יסודות מרכזיים. ראשית, ראינו מן הזוהר, לפי תשובת אליהו לרב המנונא, שהצדיק אין לו עבירות כלל, ומה ש'רע לו' פירושו שהרע בטל לגמרי לטוב - בהתאם למסקנת אדמו"ר הזקן שאפילו בינוני אין בו אף עבירה. שנית, יישבנו את הסתירה מן הרמב"ם, שהגדיר צדיק כמי שרוב זכויותיו בידו, על ידי ההבחנה בין שלושה סוגי שמות: שם העצם, שם התואר ושם מושאל. הרמב"ם נוקט בשם מושאל, לעניין הדין והשכר והעונש, שבו מסתכלים על המכלול, ואילו בתניא מבוקש שם התואר - מהותו האמיתית של האדם.
בחלק הבא נעסוק במעלתו של הצדיק - 'צדיק יסוד עולם'.