בחלק הקודם למדנו על הגדרת הבינוני, וראינו שאין לומר שבינוני הוא מי שמחצית ממעשיו מצוות ומחציתם עוונות. בחלק זה נעמיק בשלילה זו, נעקוב אחר שרשרת ההוכחות שמביא אדמו"ר הזקן, ונבין מכאן מדוע טעה רבה בהגדרת עצמו.
עצרנו בחלקו האחרון של העמוד הראשון בפרק א', בעיצומן של השאלות שבהן מברר אדמו"ר הזקן מהו עניינו והגדרתו של הבינוני. יש להדגיש כי בפרק זה, ובוודאי בעמוד הראשון, טרם ניתן הסבר מהו הבינוני; מה שמתברר כאן הוא מה אינו בינוני.
שלילת ההגדרה של 'מחצה מצוות ומחצה עוונות':
לפי הפירוש המילולי של המילה 'בינוני' - אותו אחד הנמצא בין הצדיק לרשע - נראה כאילו בינוני הוא מי שיש לו חמישים אחוז מצוות וחמישים אחוז עוונות, ומשום כך נקרא בינוני. אדמו"ר הזקן שולל זאת לחלוטין. ההוכחה הראשונה והמוחצת שלא ייתכן שלבינוני יש מחצה עוונות היא שאחד מגדולי חכמי התלמוד, רבה, אמר על עצמו שהוא בינוני. בחלק הקודם למדנו שפיו של רבה לא פסק מלימוד תורה כל חייו, והבאנו את הסיפור בגמרא שאף מלאך המוות התקשה לשלוט עליו ונדרש לתחבולות כדי שיפסיק מלימודו לרגע אחד, ורק אז יוכל לשלוט בו. משמע שאצל רבה לא שייך אפילו ביטול תורה, ובוודאי שאין לו עוונות כלל, וודאי לא מחצה עוונות. אם כן, ההגדרה של בינוני אינה יכולה להיות מי שיש לו מחצה מצוות ומחצה עוונות.
שרשרת ההוכחות בצד השלילה:
עתה מוסיף אדמו"ר הזקן הוכchות והבהרות בצד השלילה - כיצד לא ייתכן שיהיה בבינוני חיסרון או עוון כלשהו. בלשון הפנים, בשורה הפותחת במילה "ואיך": "שהרי בשעה שעושה עוונות נקרא רשע גמור" - בעת שהאדם עושה עוונות, כותרתו רשע גמור; ואם עשה תשובה על אותו עוון, נקרא צדיק גמור. מתי אפוא יוכל להיקרא בינוני? עם העוונות ולפני התשובה הוא רשע, ולאחר התשובה הוא צדיק.
אולי בינוני הוא מי שזהיר במצוות דאורייתא במאה אחוז אך אינו זהיר כל כך במצוות דרבנן, בעוד הצדיק שומר על שתיהן כאחד? אומר אדמו"ר הזקן שגם זו אינה ההגדרה: "דאפילו העובר על איסור קל של דברי סופרים מקרי רשע" - כל העובר על רצון הבורא נקרא רשע. רצון הבורא בא לידי ביטוי בתורה שבכתב, וכן בדברי חכמים, שאף הם מן הדברים שניתנו למשה מסיני. לפיכך אף העובר על איסור קל של דברי סופרים - כותרתו והגדרתו רשע. אדמו"ר הזקן מביא לכך שני מקורות בגמרא, בפרק ב' דיבמות ובפרק ק' בנידה, ובשניהם מבואר במפורש שהעובר על איסור קל אפילו מדברי חכמים הגדרתו רשע. מכאן שהבינוני זהיר בכל דברי תורה וגם בכל דברי חכמים.
אולי בינוני הוא מי שבכל הנוגע לחייו האישיים, בינו לבין בורא עולם, זהיר בכל, אך בראותו יהודי אחר עובר עבירה, ובכוחו להשפיע עליו, אינו עושה דבר - היינו שיש בידו למחות ואינו מוחה; והצדיק הוא המשפיע גם על כל סביבתו? גם זה לא ייתכן, שכן "אפילו מי שיש בידו למחות ולא מיחה נקרא רשע", כמובא בפרק ו' דשבועות. הגמרא מלמדת ש'רשע' אינו הגדרה למי שנכשל בעצמו בלבד: מי שבכוחו להשפיע על זולתו ואינו משפיע, נתפס באותו עניין ונקרא אף הוא רשע.
נמצא, אם כן, שהבינוני:
זהיר בעצמו בכל הדברים של דאורייתא.
זהיר בעצמו בכל הדברים של דרבנן.
משפיע על כל מי שביכולתו להשפיע עליו.
קל וחומר במבטל מצות עשה:
לאחר שהוכח כי הבינוני זהיר גם בדברי דרבנן וגם משפיע על אחרים, מסיים אדמו"ר הזקן: "וכל שכן וקל וחומר במבטל איזו מצות עשה שאפשר לו לקיים". שני הביטויים מכוונים לשתי ההוכחות שקדמו:
'כל שכן' - אם על איסור קל של דברי סופרים נקרא רשע, כל שכן מי שלא קיים מצווה מדאורייתא.
'קל וחומר' - אם מי שיכול להשפיע על אחרים ולא השפיע נקרא רשע, קל וחומר שאם הוא עצמו לא מילא תפקיד מסוים, בוודאי נקרא רשע.
אדמו"ר הזקן נוקט בדוגמה שלכאורה הקשה ביותר להיזהר בה: "כמו כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק". כתוב שקשה מאוד לאדם להינצל מביטול תורה, אך ביטול תורה הוא ביטול מצות עשה, שהרי יש בתורה מצות עשה של "והגית בו יומם ולילה". אדם שיש לו הזדמנות ואפשרות ללמוד תורה ואינו עוסק - בוודאי אין לקרוא לו בינוני, אלא פחות מבינוני, ופחות מבינוני הוא רשע, "שעליו דרשו רבותינו ז"ל 'כי דבר ה' בזה וגו', הכרת תכרת וגו''". בגמרא מובאים כמה ביאורים על הפסוק "כי דבר ה' בזה", ואחד מהם, של רבי מאיר, שהכוונה לכל מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק.
למסקנת הדברים: "ופשיטא דמקרי רשע טפי מעובר איסור דרבנן" - ברור שמי שיכול לקיים איזו מצות עשה, ואף מי שיכול ללמוד תורה ואינו לומד, נקרא רשע; שאם על העובר איסורי דרבנן נאמר שנקרא רשע, קל וחומר מי שלא קיים מצווה מדאורייתא. נמצא שמהותו של הבינוני עדיין אינה ידועה לנו, אך ברור שאין לתפוס אותו בשום דבר ובשום חיסרון, ועם זאת הוא נקרא בינוני. זו רמה גבוהה מאוד.
טעותו של רבה:
מדוע, אם כן, נקרא בינוני אם דרגתו כה גבוהה? את זאת נבין בעזרת השם בהמשך. אך ברור כבר עתה שלא ייתכן שיש בו חיסרון כלשהו, ועל כורחך "שאין בו אפילו עון ביטול תורה" - לא שייכת אצלו אף שנייה אחת של ביטול תורה. לאחר שרוממנו את הבינוני עד כדי כך, ואף שעדיין אין אנו יודעים מדוע נקרא בינוני, אדם כזה היה ראוי בעינינו לכינוי צדיק גמור. ואם בכל זאת נקרא בינוני, כנראה יש כאן משהו - אלא שהמשהו הזה, המרחיק בין הצדיק לבינוני, הצטמצם עד מאוד. כשחשבנו שלבינוני עבירות מסוימות ולצדיק אין כלל, היה המרחק ביניהם גדול; וככל שצמצמנו את הפער ואמרנו שהבינוני שלם בזה ובזה, בהכול, הלך הפער והצטמצם עד שכמעט קשה לומר מה ההבדל ביניהם.
בצמצום הפער התקבלה תשובה לאחת השאלות: מדוע אמר רבה על עצמו שהוא בינוני, והרי היה אדם גדול כל כך, וכיצד יכול לטעות טעות כזו? אלא שמשהפך הבינוני להיות אדם שדרגתו נראית כה גבוהה, "ומשום הכי" - מפני כך - טעה רבה בעצמו לומר שהוא בינוני.
לסיכום: בחלק זה למדנו כיצד אדמו"ר הזקן שולל בשרשרת הוכחות את האפשרות שיש בבינוני חיסרון כלשהו: מהוכחת רבה; מכך שהעובר עוון נקרא רשע גמור באותה שעה; מכך שאפילו העובר על איסור קל של דברי סופרים נקרא רשע; ממי שיש בידו למחות ולא מיחה; ומקל וחומר לגבי המבטל מצות עשה, ובכללה ביטול תורה. יצא לנו שהבינוני שלם בדאורייתא, בדרבנן ובהשפעה על אחרים, ואין בו אפילו עוון ביטול תורה. הפער בין הבינוני לצדיק הצטמצם עד מאוד, ומכאן הבנו מדוע טעה רבה לומר על עצמו שהוא בינוני.
בחלק הבא נעסוק בהבחנה בין 'צדיק' בעצם לבין 'צדיק' כשם התואר, ונברר מה נותר להבדיל בין הבינוני לצדיק לאחר שהצטמצם הפער ביניהם.