בחלק הקודם למדנו כיצד הוראת הגמרא משמשת המחשה, וכיצד רבה קורא לעצמו "בינוני". כעת נעמיק בהגדרתו של הבינוני עצמו - מה הוא, ומה איננו.
דברי אביי - "לא שביק מר חיי לכל בריה":
מיד לאחר שאמר רבה "כגון אנא בינוני", נאמר בגמרא: "אמר לו אביי" - אביי תלמידו קם ואומר לרבו: "לא שביק מר חיי לכל בריה", כלומר אין הרב מותיר חיים לשום בריה. מה כוונת דבריו? כמה אופנים בהבנתם:
הגמרא עוסקת בעשרת ימי תשובה וביום הכיפורים: הצדיקים נחתמים לאלתר לחיים, והבינוניים תלויים ועומדים מראש השנה ועד יום הכיפורים. אומר אביי לרבה: אם הצדיקים בלבד נחתמים לחיים, ואתה מגדיר את עצמך כבינוני - הרי אנו, תלמידיך, בוודאי איננו מעליך אלא מתחתיך, וחלילה איננו נכנסים בהגדרת הצדיקים הנחתמים לחיים; נמצא ש"לא שביק מר חיי לכל בריה". ביאור זה כותב הרבי באחד ממכתביו, בשם אביו שהסביר לו כך את הקטע בלמדו עמו תניא.
הרבי מציין כי הוא לומד בקטע זה פירוש פשוט יותר. בגמרא במקום אחר מופיע סגנון דומה בהקשר אחר: על הפסוק "כי תבוא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שובעך ואל כליך לא תיתן" - שבפשטות מדבר בפועל שנכנס לעבוד בכרם, שרשאי לאכול ואל כליו לא ייתן - נאמר: "אמר רב: מצאתי מגילת סתרים בי רבי חייא וכתוב בה: איסי בן יהודה אומר, כי תבוא בכרם רעך - בביאת כל אדם הכתוב מדבר", ועל כך אומר רב: "לא שביק איסי חיי לכל בריה" - שאם כל הנכנס לכל שדה רשאי לאכול כנפשו שובעו, לא יישארו שדות לבעליהן. על דרך זה אומר אביי: בדבריך אתה מותיר את כולנו במבוכה - אם אתה בינוני, מה אנחנו? הרי אנו במצב של רשעים, ומצב כזה הוא מבוכה גדולה.
ידוע שרשעים בחייהם קרויים מתים; ואם כל מי שדרגתו פחותה מדרגת הבינוני הרי הוא בדרגת מתים חלילה, נמצא ש"לא שביק מר חיי לכל בריה".
על כל פנים, אביי אינו מוכן לקבל את דברי רבה ושולל אותם.
"ולהבין כל זה באר היטב":
עד כה נלמדו פרטים רבים, ורבים מהם טעונים ביאור. אדמו"ר הזקן כותב "ולהבין כל זה באר היטב", והשאלות רבות:
מהי נקודת ההבדל המדויקת בין צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, רשע ורע לו והבינוני. ראינו את החלוקה, אך לא הבנו אותה.
מה פירוש "צדיקים יצר טוב שופטן", ומדוע נקטו חז"ל לשון "שופטן" ולא "מושל" או ביטוי אחר?
מה החידוש בכך ש"צדיקים יצר טוב שופטן"? הרי אם לא כן, במה יהיה צדיק? לכאורה דבר פשוט הוא, ואילולא נאמר היינו סבורים כך מעצמנו.
ומה ההבדל בין צדיק לבינוני?
קושיית איוב:
דבר נוסף שיש להבין, אומר אדמו"ר הזקן, הוא מה שאמר איוב. הגמרא אומרת שאיוב ביקש לפטור את כל העולם כולו מן הדין, ואמר: ריבונו של עולם, בראת שור פרסותיו סדוקות, בראת חמור פרסותיו קלוטות; בראת גן עדן ובראת גיהינום, בראת צדיקים ובראת רשעים. כלומר: כיצד מעניש הקדוש ברוך הוא את האדם ובא עמו בטענות, והרי הוא עצמו קבע זאת?
כיצד אמר איוב ביטוי כזה, ומה כוונת דבריו? מעניין כי המהרש"א, מן המפרשים הידועים על הגמרא, נוקט לשון חריפה כלפי משפט זה ושולל אותו, שחס ושלום לומר כך ממש. אדמו"ר הזקן, לעומתו, אינו שולל: הוא מביא את דברי איוב וקובע שיש להבינם. איוב אמר, והגמרא הביאה את דבריו - אם כן יש ממש בטענה, ויש להבינה.
ומדוע נדרשת הבנה? מפני "וצדיק ורשע לא קאמר". הגמרא אומרת שיש מלאך ושמו לילה, הממונה על ההריון, וכל טיפה וטיפה הוא מעמיד לפני הקדוש ברוך הוא ואומר: ריבונו של עולם, טיפה זו מה תהא עליה - גיבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני; אך "רשע או צדיק לא קאמר", משום ש"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". ואם צדיק ורשע אינם נקבעים מלמעלה, כיצד אומר איוב "בראת צדיקים בראת רשעים"?
מהות מדרגת הבינוני:
יש להבין את מהות מדרגת הבינוני - מה פירוש המילה ומהו המושג. דבר אחד ברור: "אינו מחצה זכיות ומחצה עונות". הלומד את הגמרא היה עלול לחשוב: צדיק - יצר טוב; רשע - יצר הרע; בינוני - זה וזה, כלומר פעם היצר הטוב גוררו למצוות ופעם היצר הרע גוררו לעבירות, אדם של חמישים־חמישים. אומר אדמו"ר הזקן: לא ייתכן בשום פנים ואופן שזו הגדרת הבינוני, ואין ספק בדבר. אף לפני שלומדים תניא, ברור לכל המתבונן מעט שאין הבינוני מי שיש לו חמישים אחוז מצוות וחמישים אחוז עבירות.
ומדוע לא ייתכן? שהרי רבה אמר "כגון אנא בינוני". אף שאביי שולל את דבריו, רבה אמרם והתכוון להם, וחשב בשעת מעשה שאכן כזה הוא. ואם בינוני הוא מי שמחצה זכיות ומחצה עונות - האם רבה חשב על עצמו שיש לו מחצה עונות? האם לא הכיר את עצמו ולא ידע מיהו, עד שטעה בעצמו לומר שהוא בינוני?
ונודע ש"לא פסיק פומיה מגירסא". סיפור מדהים מובא בגמרא במסכת בבא מציעא: נשאלה שאלה במתיבתא דרקיעא בדיני נגעים, על בהרת מסוימת אם טהורה היא או טמאה, ולא היה מי שיפסוק. אמרו: יש אחד הבקי בדיני נגעים ושמו רבה, והוא יפסוק - אלא שיש להביאו לבית דין של מעלה ולסיים את תפקידו בעולם. שלחו את מלאך המוות ואמרו לו: לך והבא את רבה, אנו צריכים אותו למעלה.
אומרת הגמרא שמלאך המוות יצא לשליחותו ולא יכול היה לבצעה, שלא ניתן היה לתפוס את רבה. מה עשה? עשה רעש גדול בחוץ, וסבר רבה שהאויבים באים, ואמר: מוטב שאמות ולא אפול בידיהם. באותו שבריר שנייה הפסיק מלימודו במחשבה על האויבים שבחוץ, ובה בשעה יכול היה מלאך המוות לקחתו, ורבה פסק את הדין למעלה. נמצא שרבה היה בדרגה שאין לתפוס אותו רגע אחד בלא לימוד תורה.
אדם כזה יכול לומר ולחשוב על עצמו: הרוצה לדעת דוגמה של בינוני - הרי היא לפניו. האם ניתן להעלות על הדעת, לאחר משפט כזה, שבינוני הוא מי שיש לו חמישים אחוז עבירות? עשרים אחוז? עשרה אחוזים? אחוז אחד? לא ייתכן. "ואיך היה טועה במחצה עונות חס ושלום?"
יש המשיבים מיד: רבה היה עניו, ומתוך ענווה אמר כך. אך תשובה זו אינה מתאימה כלל, ומעידה על חסרון בהבנת הגדרת העניו. ענווה איננה שקר. אדם האומר על עצמו "אני כזה וכזה" בעוד שבתוך תוכו יודע שהוא הצדיק הגדול ביותר, אלא שאין זה נאה בעיניו לאומרו בפני הכל ולפיכך אומר "אינני מאומה" - אינו עניו אלא שקרן, אחד בפה ואחד בלב. עניו הוא מי שבאמת חושב ומתכוון למה שהוא אומר. רבה, באומרו על עצמו "אני בינוני", אכן סבר שהוא בינוני.
ראוי לציין כי בהמשך העמוד יאמר אדמו"ר הזקן שרבה טעה: באמת אמר זאת מענווה, ובאמת טעה - לא בינוני היה אלא צדיק גמור. אך יש להבין כיצד טעה, וזאת נבין בעזרת השם בהמשך. מכל מקום, כדי לטעות טעות כזו, בהכרח שאין הבינוני אדם שניתן לצייר אותו כמי שנכשל מפעם לפעם בדבר מה; שאם זו הגדרת הבינוני, לא היה רבה טועה בכך ולא היה חושב על עצמו שהוא בינוני.
בשורות הבאות מצמצם אדמו"ר הזקן את האפשרויות ופוסל אותן אחת לאחת. אין הבינוני:
אדם של חצי־חצי, מחצה זכיות ומחצה עונות.
אדם שנכשל באיסור קל של דרבנן.
אדם הרואה את חברו נכשל ואינו עוצר אותו.
אדם המבטל תורה אף לשנייה אחת.
כל מי שיש בו אחד מן החסרונות הללו, באותו רגע לא זו בלבד שאינו בינוני, אלא רשע הוא, שיצר הרע גבר עליו. נמצא שלבינוני אין אף חיסרון.
ואם אין בו אף חיסרון - מדוע אינו צדיק, ומדוע הוא בינוני? הנה הגיע הלימוד עד נקודה זו: מהו בינוני? אין אנו יודעים. יודעים אנו רק מה איננו - אין הוא אדם שיש לו עבירות; ומה כן - כולו טוב. אם כן, מדוע אינו צדיק, ומדוע נקרא בינוני בלבד? ומהו 'ספר של בינונים'? האם גם אנו יכולים להיות במצב זה, ובמי מדובר כאן?
זהו בעצם כרטיס הכניסה לספר התניא, המוביל להכרה אמיתית יותר בהגדרות הנראות פשוטות ומובנות. שגרת הלשון עומדת למכשול - כל אחד אומר "צדיק", ומשחקים בהגדרות בזילות רבה. אין הדבר כך: אפילו הגדרת בינוני היא הגדרה שיש לדעת כיצד לאומרה.
לסיכום: בחלק זה למדנו את דברי אביי "לא שביק מר חיי לכל בריה" בשלושה אופני הבנה, את שאלות "ולהבין כל זה באר היטב" על ההבדלים בין הדרגות ועל "צדיקים יצר טוב שופטן", ואת קושיית איוב מול הכלל "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". בעיקר עמדנו על שלילת ההגדרה המוטעית של הבינוני כמחצה זכיות ומחצה עונות - מדברי רבה על עצמו, שלא פסיק פומיה מגירסא, מובן שהבינוני כולו טוב ואין בו אף חיסרון, ובכל זאת אינו צדיק.
בחלק הבא נעסוק בטעותו של רבה - כיצד ייתכן שצדיק גמור טעה בעצמו וכינה עצמו בינוני, ומה נלמד מכך על מהות הבינוני.