"חדר" המאתיים ושבעה עשר בהיכל היום-יום.
יום שישי כ"ט סיון ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, קורח, שישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, כ"ט בחודש, אומרים מפרק ק"מ עד וכולל פרק קמ"ד.
תניא, ביום הזה מסיימים את פרק ז' ב"שער היחוד והאמונה". השיעור מתחיל בעמוד 168 במילה "והחשבון", ומסתיים בסיום הפרק במילים "האותיות עצמן".
הפתגם היומי מופיע בסיומו של מכתב ארוך שכתב הרבי הריי"צ בח' תמוז תרס"ט. למעשה, כבר לפני כמה ימים, כשלמדנו את הפתגם של כ' סיון, ראינו חלק מאותה איגרת — איגרת ארוכה שכתב הרבי הריי"צ לאחד מבני החסידים, ובה הוא מסביר לו באריכות את שני האופנים שבחוכמה ובבינה. שם מדובר על ההכנה ליחידות, ועל כך שלכל אחד יש את מהותו וטבעו השונה, כפי שהזכרנו בעניין שני החסידים. אם ירצה השם נגיע לפתגמים נוספים מאותו מכתב בח' תמוז ובא' כסלו — מכתב ארוך שכמה פתגמים ב"היום-יום" נלקחו ממנו.
בשיא המכתב אומר הרבי הריי"צ, שכדי שאדם יתרומם צריך גם זיכוך הגוף — שהגוף יהיה נקי מכל דופי, מכל שמץ של דופי, ושכל עניין של חומריות וגשמיות יירד ממנו; ובאותה מידה צריך גם לגלות את עומק אור הנפש. אלו שני הדברים הנדרשים כדי שאדם יתרומם.
מי פועל זאת באדם? הוא מסביר שם שזהו ההבדל בין תורת המוסר לתורת החסידות: תורת המוסר מלמדת בעיקר את האדם כיצד להסיר מעצמו את עכירות הגוף, ואילו תורת החסידות מדברת עמו בעיקר כיצד יוכל לגלות את אור הנפש ולהתרומם. אלו שתי הגישות.
בהמשך מביא הרבי הריי"צ, שכך גם בכל נושא שאדם לומד — יכול הוא ללומדו מצדו השכלי, או ללומדו תוך שהוא מרגיש את הצד האלוקי שבדבר; אלו שתי גישות לכל דבר. כדוגמה הוא מביא את הנאמר בתפילה "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית": אפשר להתבונן בדבר רק מצד החוכמה שבו; אך מי שרואה ומרגיש את האלוקות שבדבר — כפי שפועלת תורת החסידות על האדם — הדבר מעורר אותו לשים לב להשגחה פרטית. זה שהקדוש-ברוך-הוא "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" פועל שבאמת כל דבר מושגח, ושכל מה שקורה — הקדוש-ברוך-הוא משגיח עליך כל הזמן, ומוביל אותך, ואפילו כשאינך שם לב, כמה הוא מציל אותך מכל מיני עניינים. זאת, כאשר האדם מרגיש בנושא ההשגחה הפרטית.
ובסיום — והוא הפתגם היומי — הוא אומר: "עבודת האדם על פי תורת החסידות", מהי צריכה להיות? "להרגיל את עצמו לראות ענין השגחה פרטית" — שהאדם יתרגל לראות את הנקודה, שהקדוש-ברוך-הוא משגיח כל הזמן על כל פרט ופרט. כיצד? "כי בטובו יתברך מחדש את העולם והנבראים בכל רגע בהשגחתו הפרטית" — הוא מחדש בטובו ובורא אותם בכל יום מחדש, וממילא הוא גם משגיח בהשגחה פרטית על כל פרט ופרט בבריאה.
ואז הוא מוסיף סיומת מעניינת: "אשר אך זה הוא מציאות הנבראים חיותם וקיומם" — ה"זה" מכוון להשגחה האלוקית התמידית ולהוויה האלוקית התמידית הקיימת בכל נברא: הנברא קיים מפני שיש כוח אלוקי המהווה אותו בכל רגע, וחי מהכוח האלוקי המחיה אותו בכל רגע. זו הנקודה הפנימית של השגחה פרטית.
לשלמות העניין כדאי לעיין ב"הוספות לליקוטי שיחות", חלק ח', שם יש קונטרס שלם של הרבי על נושא ההשגחה הפרטית מכל צדדיו — כיצד הביטו על נושא ההשגחה הפרטית — נקודה חשובה כל כך.
ולסיום, הקשר בין הפתגם לערך היד החזקה לרמב"ם: פתגמי הימים הקודמים היו בספר טהרה שברמב"ם, וכאן זה פתגם המרמז להלכות האחרונות של ספר טהרה — הלכות מקוואות. בהלכות מקוואות מדבר הרמב"ם, בין ההלכות, על דגים שבים: אדם הרוצה לטבול בתוך עינו של דג — אם יש לו דג ענק, ובעינו כמות כזו של נוזל שאפשר לטבול בו. מבחינה הלכתית הדבר אפשרי; והרעיון, כמבואר בפנימיות התורה, שהנבראים שבים, לעומת הנבראים שביבשה, בטלים באופן מוחלט למים — אף שיש כאן נברא, חיותו היא המים, והוא בטל למים. לעומת זאת בנבראים שביבשה הדבר הפוך: הם חיים מאלוקות, אך אין החיות מורגשת בהם, והם כמציאות בפני עצמם.
כל תוכן הפתגם כאן הוא שהאדם יתבונן שחיות הנבראים שבעולם היא האלוקות — היא חיותם וקיומם, ומלבדה אין להם כלום. ובאילו נבראים רואים מסקנה זו בצורה החזקה והמוחשית ביותר — שחיות הנבראים וקיומם היא אלוקות בלבד? רואים זאת, כמשל, בנבראים שבמים, בדגים וכדומה. זהו תוכן העניין המופיע בהלכות מקוואות, שאחת ההלכות שם מבטאת רעיון זה, ובמיוחד על פי בירורה של תורת החסידות. רמז רחוק מעט לעניין, אך בכל אופן בדרך מרהיבה.