"חדר" המאתיים ושמונה עשר בהיכל היום-יום.
שבת קודש, ראש חודש, ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, קורח, שביעי, עם פירוש רש"י.
תהילים, זהו היום האחרון בחודש, ל' בחודש, אומרים מפרק ק"מ עד פרק ק"נ כולל.
תניא, ביום הזה לומדים את כל פרק ח' ב"שער היחוד והאמונה". הפרק מתחיל במילה "והנה" ומסתיים במילים "ומקור החיות".
הפתגם היומי בשני חלקים. החלק הראשון מתייחס להנהגה הקשורה להלכות שניים מקרא ואחד תרגום, ולאחריו פתגם שאמר אדמו"ר הזקן. נתחיל בקטע הראשון: "העברת הפרשה - שנים מקרא ואחד תרגום - פסוק פסוק". כאשר אדם קורא, כידוע, את פרשת השבוע שניים מקרא ואחד תרגום — מביא אדמו"ר הזקן בשולחנו (סימן רפ"ה סעיף ג') שני מנהגים כיצד עושים זאת: מנהג אחד לעשות זאת פרק פרק, ומנהג שני לעשות זאת פסוק פסוק; ושם אומר שהמנהג הנכון הוא פסוק פסוק. [בסוגריים הוא מציין שאפשר לעשות זאת בכל צורה, אך המנהג הנכון הוא פסוק פסוק.]
בהקשר לזה מביא הרבי את המסקנה: מעבירים את הפרשה פסוק פסוק — פסוק מן התורה, ושוב פסוק מן התורה עם התרגום שלו.
דבר נוסף הוא אומר: "וקוראים גם ההפטרה - או שתי ההפטרות: שבת ראש חודש או פרשיות מחוברות וכיוצא בזה". כאן מתייחס הרבי לאותו יהודי הקורא שניים מקרא ואחד תרגום — לא לציבור, אלא ליחיד — שעליו לומר תמיד גם את ההפטרה.
יש שבתות מיוחדות, כגון שבת ראש חודש — כמו שבת זו, ל' בחודש, שהיא שבת ראש חודש — שבהן יש הפטרה מיוחדת. בשבת ראש חודש אין אומרים את ההפטרה של קורח, אלא רק את ההפטרה של שבת ראש חודש; וכן אם יש פרשיות מחוברות.
בשולחנו של אדמו"ר הזקן, באותו סימן (רפ"ה סעיף י'), כותב שצריך לומר רק את ההפטרה שקוראים בציבור. לעומת זאת, יש דעה שהחיד"א מביא להפך — שצריך לקרוא רק את ההפטרה של הפרשה. ולכן, כדי לצאת ידי שתי השיטות, אומרים גם את ההפטרה שיקראו בציבור וגם את ההפטרה של הפרשה שלא יקראו בציבור — שתי ההפטרות; ואם יש באותה שבת שתיים, אומרים שתיים.
עתה יש כאן פתגם ממכתב שכתב הרבי הריי"צ בו' אלול תרצ"ז. כבר היה לנו מכתב זה בפתגם של י' [בחודש], מאותו מכתב, שנאמר לאותו אדם בהמשך; וכאן מופיע החלק הראשון.
ובהקדמת הרקע: באותו מכתב מספר הרבי הריי"צ באריכות גדולה על אברך בשם ר' זאב דב, שהגיע מישיבות מינסק וסלוצק, מישיבות המתנגדים, והיה גאון עצום, בקי וחריף. אך היתה בו גם גסות רוח נוראה, והיה מדבר באופן שבו התגבר על דעות כולם, ומספר על הצלחותיו בגסות רוח. הוא הגיע לליאזנא, לאדמו"ר הזקן, ועשה רעש גדול בכל האזור על שאברך זה הגיע לליאזנא.
שם מסופר, שלאחר כמה חודשים שבהם שקד על תורת החסידות, החל להיראות בו שינוי לטובה, ולאחר חצי שנה כבר נעשה בו שינוי מהותי, עד שהיה לאחד מהתלמידים הבכירים אצל אדמו"ר הזקן.
פעם ישב בהתוועדות עם חבריו וסיפר שבאותה תקופה נכנס לאדמו"ר הזקן ביחידות כמה פעמים, ושיתף מה היה ביחידות הראשונה שלו. בפתיחת היחידות — מה שאינו מופיע כאן בפתגם — שאל אותו אדמו"ר הזקן: מה חסר לך? והוא ענה: איני יודע מה חסר לי, וגם איני מרגיש שחסר לי דבר. וזו היתה תשובת אדמו"ר הזקן, ובה הפתגם:
"מענה רבנו הזקן לאברך עילוי מצוין ובעל כשרון מפורסם, כשנכנס ליחידות שלו הראשונה בשנת תקנ"ה בליאזנא". מה אמר לו אדמו"ר הזקן במענה לדבריו שאינו מרגיש שחסר לו דבר? "רוחניות וגשמיות הן הפוכין בעצם מהותן: מה שאצל הגשמיות הוא מעלה - הרי הוא ברוחניות חסרון" — רוחניות וגשמיות הן שני דברים הפוכים במהותם; דבר שבגשמיות נחשב מעלה, אותו דבר עצמו ברוחניות הוא חיסרון.
לאחר שסיים אדמו"ר הזקן משפט זה, מספר הרבי הריי"צ במכתב שאדמו"ר הזקן נשען על אצילי ידיו בדבקות, וכשהתעורר המשיך ואמר לו את המשפט המסיים: "בגשמיות - השמח בחלקו הוא הבעל-מעלה הכי גדול, ועל ידי זה יכול לבוא אל המדרגות הכי נעלות" — בגשמיות, השמח בחלקו ובמה שיש לו הוא בעל המעלה הכי גדולה, ואם יעבוד על עצמו יוכל להגיע למדרגות הכי גבוהות. "אבל ברוחניות - השמח בחלקו הוא החסרון הכי גדול" — ברוחניות זה להפך; מי ששמח בחלקו הרי זה החיסרון הכי גדול, שכן משם ילך ויֵרד ויאבד גם את מה שיש לו, מפני שהוא שמח במה שיש לו.
זה בעצם מה שאמר אדמו"ר הזקן לאותו אברך שאמר שאינו חסר דבר — כלומר, במילים אחרות, ששמח במה שיש לו: אין דבר כזה. ברוחניות אף פעם אין מצב שאדם שמח במה שיש לו; עליך לשאוף תמיד להרבה יותר.
הרמז בספרי יד החזקה לרמב"ם. סיימנו את ספר טהרה, ומתחילים עתה את הפתגמים התואמים לספר נזיקין. בספר נזיקין, כמו בכל ספר ברמב"ם, יש פסוק המובא כפתיחה והקדמה לספר. הפסוק המופיע כפתיח לספר נזיקין הוא "הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי" (משלי כ"ב).
הרד"ק מזכיר פסוק זה, ואומר שאין לו לאדם ללהוט אחר השגת עוד גשמיות, אלא שיהיה מונח רק ברוחניות. וזה בעצם תוכן הפתגם: אל תהיה להוט אחר גשמיות — בגשמיות תהיה מרוצה ממה שיש לך; ולהפך, ברוחניות תהיה תמיד להוט, כי לעולם לא תהיה מרוצה ממה שיש לך. זהו בדיוק תוכן הפסוק המקדים את ספר נזיקין.