"חדר" המאתיים וארבעה עשר בהיכל היום-יום.
יום שלישי כ"ו סיון ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, קורח, שלישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, כ"ו בחודש, אומרים את החצי השני של פרק קי"ט, מהאות מ"ם המתחילה במילה "מה" עד סיום הפרק "לא שכחתי".
תניא, ממשיכים את פרק ז' ב"שער היחוד והאמונה". השיעור היומי מתחיל בעמוד 166 במילים "וזה ג"כ ענין", ומסתיים במילים "בפועל ממש".
הפתגם היומי מתייחס לפסוק שבפרשת השבוע קורח, בחלקו של יום שלישי. יש בתורה תיאור על בני קורח שנבלעו באדמה, כפי שאמר משה רבנו: "ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה", והפסוק מתאר "וירדו חיים שאולה" — שקורח ובני עדתו ירדו לשאול, לתחתית, כשהם חיים. זהו תיאור הפסוק.
יש כאן שני אופנים מעניינים כיצד להבין את המשמעות הפנימית של הפסוק, ובעיקר כיצד לתרגמה לעבודת ה' של יהודי, ולאו דווקא ביחס לקורח ובניו שבזמן משה רבנו.
כהערה מעניינת: הרבי מציין כמקור לפתגם שיחה של שמחת תורה תרצ"א של הרבי הריי"צ. והנה, כשפותחים את ספר השיחות תרצ"א בשמחת תורה, מוצאים שם אולי ארבע-חמש מילים בלבד, כעין אותיות פורחות וקודים, ואי אפשר למצוא שם את כל הפתגם הזה. אם כן, מה פשר הדבר?
את שיחותיו של הרבי הריי"צ נהגו רבים לרשום. פעמים שהרבי הריי"צ בעצמו רשם את שיחותיו; פעמים שאחרים רשמו, והרבי הריי"צ הוסיף, תיקן וכדומה; ופעמים שרשמו, והדברים נשארו כרשימות פרטיות של אנשים. בפועל, מה שנכנס לספר השיחות הרשמי שבידינו הוא או שיחות שהרבי הריי"צ בעצמו כתב, או, ככל הנראה, שיחות שחסידים כתבו והרבי הריי"צ הוסיף בהן תיקונים והערות — וזה מה שנשאר כשיחה הרשמית המודפסת.
בשיחה זו של שמחת תורה אפשר לראות שהיא מצויה לפנינו מכתב ידו של אחד החסידים, ואף בסופה כותב אותו חסיד בסוגריים שהדברים בסופם חסרים. על מה שכתב הוסיף הרבי הריי"צ נקודות קצרות מאוד, וזה מה שנתפס, ולכן אכן קשה מאוד להבין את הדברים.
אולם בשיחה אחרת מאותה התוועדות, המצויה מכתב ידו של חסיד אחר ונמצאת בספרייתו של הרבי, אפשר לראות את כל השיחה כפי שהיא מופיעה כאן. כלומר, הרבי לקח את הפתגם לא מן הנוסח המפורסם והידוע של ההתוועדות, אלא ממה שכתב חסיד אחר, ושם הדבר מופיע בהרחבה ממש כמו כאן.
נחזור לתוכן הפתגם. הפתגם מציג שני קצוות ביחס למצב של "וירדו חיים שאולה": מצד אחד תיאור של ירידה עצומה, ומצד שני תיאור של תקווה ושל יכולת עלייה גדולה מאוד — ושניהם מקופלים באותו משפט.
נקרא את הלשון: "וירדו חיים שאולה". מצד אחד זהו תיאור של המצב הירוד ביותר — ש"שאול" הוא כינוי למקום ירוד מאוד, וכינוי לאדם הנמצא, במצבו ההתנהגותי והנפשי וביראת השמים שלו, ב"שאול תחתית"; ואף שהם בשאול, הם חושבים שהם "חיים". לעתים אדם רחוק כל כך ואינו בעניינים כלל, שמבחינתו הוא חי, בעוד שלמעשה הוא נמצא בשאול והוא סבור שהוא חי. זהו הביטוי "וירדו חיים שאולה" במשמעות הירידה הגדולה שבו.
ומצד שני, אין אנו נשארים באמירה שיש כאן ירידה עצומה כל כך, אלא דווקא באותה אמירה עצמה טמונה תקווה גדולה. באמירה "וירדו חיים שאולה" יש ברכה, יש תקווה, יש אמירה טובה.
מהי אותה אמירה? על דרך הפסוק האחר, הנאמר בפרשה מאוחרת יותר בתורה (ולא בפרשת קורח): "ובני קרח לא מתו". מה אירע לבני קורח שלא מתו? כפי שידוע ואומרת הגמרא, בני קורח, גם כשירדו לשאול תחתית יחד עם כל המשפחה, שמר להם הקדוש-ברוך-הוא מקום גבוה, שלא ילכו באמת לאבדון, וכפי שמתואר ש"עשו תשובה" אף על פי שהיו שם. הגמרא אומרת "מקום נתבצר להם וישבו שם", ויש גרסה אחרת: "מקום נתבצר להם ואמרו שם שירה", והמפרשים מסבירים שהכוונה שחזרו בתשובה.
ואכן, ברבות השנים יצאו ובצבצו מן האדמה, וצמחו מהם משפחות שלמות, ואף אמרו שירה בהיותם במעמקי האדמה. ומכאן יש לנו בתהילים פרקי "מזמור לבני קרח" — שכן היו בתוך השאול, ואמרו דברי שירה והודיה לה'.
אם כן, על דרך שנאמר "ובני קרח לא מתו", אפשר לומר גם את המשמעות הנעלית שבמילים "וירדו חיים שאולה": שכן תשובה מועילה רק כל עוד האדם חי. אדם יכול לחזור בתשובה רק בעודו חי — כפשוטו, שכשאדם מת שוב אינו יכול לתקן, וכל עוד הנשמה בקרבו אפשר לחזור בתשובה, ולאחר מכן אי אפשר.
וכן במובן הנפשי: כשאדם עדיין מרגיש חיות, מרגיש תקווה ומרגיש אור, הוא יכול להתרומם ולדעת שלא הלך לאבדון ושביכולתו לתקן את חייו. אך אדם הסבור שכבר מת ושהמצב אבוד — הוא אכן מתייאש ואינו יכול להתרומם.
וזוהי הברכה שהיתה למשפחת קורח: שגם בשאול יהיו חיים. "וירדו חיים שאולה" — ירדו לשאול, אך נשארו חיים, במובן זה שיוכלו לעשות תשובה. כלומר, גם כשאדם נמצא למטה ביותר, נשמתו קיימת והתקווה צריכה להישאר, ולכן יכול הוא לחזור בתשובה גם במצב זה. זו הברכה שבאותה מילה עצמה: יש כאן תיאור של המצב האבוד ביותר, אך יש באותה מילה גם תיאור של התקווה הגדולה ביותר — שבכל מצב ידע האדם שיש בכוחו לתקן ולחזור בתשובה.