"חדר" המאתיים ועשרה בהיכל היום-יום.
יום שישי כ"ב סיון ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, שלח, שישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, כ"ב בחודש, אומרים שני פרקים — פרק ק"ו ופרק ק"ז.
תניא, ממשיכים ביום הזה את פרק ז' ב"שער היחוד והאמונה". השיעור היומי בעמוד קס"ב מהמילים "והנה יעו"ן [ויובן על פי]", ומסתיים בעמוד 165 במילה "לתחתונים".
הפתגם היומי מביא כמה מההנהגות שנוהגים בשעת תפילת שחרית ביחס לאחיזת הציצית ולנשיקתן, ובאיזה שלב הדבר נעשה. אקדים ואומר שיש לנושא זה התייחסות בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן, בהלכות ציצית סימן כ"ד סעיף ד', שם כותב אדמו"ר הזקן: "מצוה לאחוז הציצית בידו השמאלית" — יש מצווה בשעת אמירת קריאת שמע להחזיק את הציצית ביד השמאלית. מדוע? כנגד ליבו, שכן ביד השמאלית הציצית נמצאת כנגד הלב; ומביא רמז לזה מהנאמר "והיו הדברים האלה על לבבך", שלכן צריך להיות בצד השמאלי.
ומוסיף בשולחן ערוך: "ויש מי שאומר שיאחז אותם בין קמיצה לזרת של שמאל" — כשמחזיקים את הציצית ביד השמאלית, שמים אותה בין הקמיצה לזרת. זאת כתוב בשולחן ערוך. כאן בפתגם מוסיף הרבי פרטים כיצד בדיוק עושים זאת. בעניין זה היו הנהגות שונות; אצל הרבי הרש"ב היתה הנהגה אחרת, ובספר המנהגים מפורט כיצד היה אצל הרבי הרש"ב, אך כאן אנו נוהגים כפי שמביא הרבי בפתגם.
וכך הוא אומר: בשולחן ערוך כתוב שבשעת קריאת שמע מחזיקים את הציצית, אך לא נתפרש באיזה שלב לוקחים את הציצית ליד — האם בסיום "הבוחר בעמו ישראל באהבה", ולוקחים את הציצית לפני "שמע ישראל", או בכל עת שמזדמן. על כך הוא מסיים ואומר: "לאמירת ואביאנו לשלום" — בברכה השנייה של קריאת שמע יש את המשפט "ואביאנו לשלום מארבע כנפות הארץ", ו"ארבע כנפות הארץ" מרמז לארבע כנפות הציצית. לפיכך, כשמגיעים למילים "ואביאנו לשלום" וכו', לוקחים את הכנף הימנית שמאחור, וכך יש כבר ביד את כל ארבע הכנפות; וכפי שכתוב גם בשולחן ערוך, אוחזים אותן. והיכן מחזיקים את ארבע הכנפות יחד? בין קמיצה לזרת ביד שמאל. שם שמים את הציצית ומחזיקים אותה כל זמן קריאת שמע, כמו שכתוב בשולחן ערוך שבזמן קריאת שמע צריך להחזיקה.
נחזור לשולחן ערוך. שם כתוב שכשמגיעים לפרשה השלישית, פרשת ציצית, ייקחם בידו הימנית — את הציצית מחזיקים ביד השמאלית כל הזמן, ואת החוטים הנמשכים כלפי מטה ייקח בידו הימנית ויביט בהם לפני פרשת ציצית, ויהיו בידו. מחזיקים אותם כך ביד הימנית עד שמגיעים למילים "נאמנים ונחמדים לעד" שבברכת "ויציב ונכון" שלאחר קריאת שמע, ואז "ינשק הציצית ויפרוק מידו". נמצא שבשולחן ערוך כתוב שיש פעם אחת שמנשקים את הציצית, והיא באמירת המילים "נאמנים ונחמדים לעד".
אך במנהג מופיע שבפועל מנשקים את הציצית, נוסף על פעם זו הכתובה בשולחן ערוך, עוד כמה פעמים. בעניין זה היו כמה שלבים; אנו כאן ב"משנה אחרונה", ברשימות שכתב הרבי על ההנהגות שבסידור. גם בזה היו כמה שלבים, ובכל פעם היו אופנים אחרים — פעם לא כל השש פעמים, והיו בזה שינויים. אנו כעת במה שנשאר, בנוסח האחרון.
וזה הלשון: "נושקים הציציות שש פעמים" — את הציצית שמחזיקים ביד ימין צריך לנשק שש פעמים. מתי? "היינו באמירת תיבות", והוא מפרט את אותן שש פעמים: "ציצית, ציצית, לציצית" — שלוש הפעמים שמזכירים "ציצית" בפרשה השלישית; לאחר מכן "אמת" — בסיום "ה' אלוקיכם אמת" מנשקים במילה "אמת"; ואחר כך פעמיים בקטע הבא, במילים "קיימת" ו"לעד", כמו שכתוב בשולחן ערוך במילים "נאמנים ונחמדים לעד". אלו שש הפעמים שמנשקים.
ויש תוספת המופיעה בספר המנהגים, שבכל פעם לפני שמנשקים מעבירים את הציצית על העיניים ואז מנשקים. זאת אין הרבי מזכיר כאן, ואף בשולחן ערוך אין זה מוזכר, אך בספר המנהגים הדבר מופיע.
בפשטות הקשר בין הפתגם לשבוע זה מובן, שכן פרשת השבוע היא פרשת שלח, וכל פרשת ציצית מופיעה בסיום פרשת שלח; ולכן מובן הקשר. והקשר בדרך רמז לספרי יד החזקה לרמב"ם — לאחר שכמה ימים לא היה לנו הקשר לסדר שבספרי הרמב"ם — אנו נמצאים לפי הסדר בספר טהרה, והרמז היום הוא להלכות מטמאי משכב ומושב. בסוף הפרק האחרון, פרק י"ג, יש הלכה כזו:
תלמיד חכם שהיה לבוש בחלוק ועטוף בטלית ["טלית" בהלכה אין פירושה בהכרח כמו הטלית שאנו מכירים, אך זה הלשון בהלכה] והולך בדרך, ואומר התלמיד חכם: "בליבי שמרתי על החלוק", שלא ייגע בו בטעות עם הארץ שיכול לטמאו — "כל הזמן שמרתי שאיש לא ייגע בחלוק, אך מן הטלית הסחתי את דעתי" — לא חשבתי כל כך על הטלית, שמא נגע בי מישהו מאחור, או בהסתובבי בשוק. ההלכה אומרת שהחלוק נחשב טהור, והטלית נחשבת טמאה למפרע, שמא נגע בה.
רואים מהלכה זו שאם אדם רוצה שטליתו תישאר טהורה, עליו שלא להסיח דעתו ממנה, אלא לחשוב עליה כל הזמן — וזהו תוכן ההלכה. וכאן, אחיזת הטלית ונשיקתה מראות את תשומת הלב שנותנים לציצית. זה יכול להיות בדרך רמז הקשר בין הפתגם להלכות שברמב"ם, בהלכות מטמאי משכב ומושב.