"חדר" המאתיים ושישה בהיכל היום-יום.
יום שני י"ח סיון ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, שלח, שני, עם פירוש רש"י.
תהילים, י"ח בחודש, אומרים שני פרקים — פרק פ"ח ופרק פ"ט.
תניא, ממשיכים ביום הזה את פרק ו' ב"שער היחוד והאמונה". השיעור היומי מתחיל במילים "בני התכללות", שבעמוד 160, ומסתיים במילה "בשמש" בעמוד פ"א.
הפתגם היומי קצר. מקורו במכתב שכתב הרבי הריי"צ באותו תאריך, י"ח סיון, שנתיים קודם לכן, בתש"א, בעיצומה של מלחמת העולם. המכתב מופנה ליהודי שביקש שהרבי הריי"צ ישלח לו את הירחון שיצא לאור באותה תקופה בשם "הקריאה והקדושה". בירחון זה עורר הרבי הריי"צ בקול קורא את היהודים, שיתעוררו בזמן המלחמה בעבודת ה', בעבודה של תשובה, שמירת שבת, תפילין, טהרת המשפחה, כשרות, חינוך וכו'. והרבי הריי"צ הדגיש שם בחוזק, שכל זה כדי שיזכו בגאולה — שיזכה כל עם ישראל להיגאל. והציטוט שלפנינו הוא קטע אחד מתוך אותו מכתב.
נקרא את הלשון. כותב לו הרבי הריי"צ: "בזמן הזה, בעקבתא דמשיחא ממש" — נמצאים אנו בזמן שכבר ממש בסוף זמן הגלות, ומקווים למשיח — "החובה על כל אחד מישראל לדרוש בטובת זולתו", שכל אחד חייב לדרוש, דהיינו לחפש, להתעסק, להתעניין ולעזור לטובתו של הזולת, "בין זקן בין צעיר" — בין אם הזולת זקן ובין אם צעיר — "לעוררו לתשובה", לעורר כל אחד שיחזור בתשובה ויקבל על עצמו מצוות. והמטרה היא "למען שלא יצא ח"ו מכלל ישראל", שיזכו בעזרת השם יתברך לגאולה השלמה — שכל עם ישראל צריכים להיגאל, ולא יהיה מצב שחלילה יהיה מישהו מחוץ לכלל.
במכתב עצמו מסיים הרבי הריי"צ, שבוודאי אין איש רוצה להיות כאותם יהודים שמתו במצרים בשלושת ימי האפלה, אשר לא זכו לצאת ממצרים ונשארו במכת החושך ומתו שם. ואומר, שבוודאי כל יהודי מאמין בביאת המשיח, אם רק יעוררו אותו לתשובה; ואז יזכנו הקדוש-ברוך-הוא שננצל מחבלי משיח ונזכה לקבל את פני משיח. זהו סיום המכתב, וזהו תוכן הפתגם — כל מה שהרבי מעורר על עבודת השליחות בכל העולם, לפעול על יהודים להתקרב.
כאן יש נקודה שלכאורה צריך להבין. הרי מוכר הדגש שבשיחות הרבי, שיש הבדל גדול בין הגאולה העתידה לגאולת מצרים: בגאולת מצרים היה מצב שרבים באמת לא נגאלו — שמונים אחוז לא יצאו, ורק עשרים אחוז יצאו — ואילו בגאולה העתידה כולם ייגאלו. וידוע דיוקו המפורסם של הרבי על הקטע בהגדה של פסח שאומרים על הבן הרשע, ש"אילו היה שם לא היה נגאל" — למה? כי במצרים אכן היה מצב שרבים שלא רצו לצאת לא יצאו, אך בגאולה העתידה אין מצב שמישהו לא ייגאל, אלא כולם ייגאלו. ואילו כאן, מן הפתגם ומהמשך המכתב, משתמע להדיא שאם מישהו לא יחזור בתשובה לא יזכה לגאולה. כיצד הדבר מתיישב?
ראיתי שמסבירים זאת. אחד השואלים וכותבים על כך מבאר, שבוודאי בפועל כולם ייגאלו, אלא שכנראה יש בזה שלבים. והוא מביא דוגמה: אדם שמסיים את חייו ברגעים אלו, בימים אלו או בתקופות האחרונות, ולא זכה לביאת המשיח — מה יהיה עמו בגאולה? הוא יקום בתחיית המתים ויצטרף לגאולה בשלב של תחיית המתים. נמצא, שגם בכך שכולם יזכו לגאולה, יש בזה מצבים שונים אצל כל אחד ואחד.
ומוסיף, שייתכן גם שבין החיים יש כאלה שהכינו את עצמם וחזרו בתשובה, והם ראויים לקבל את הגאולה ויהיו בתוך העניין מהשנייה הראשונה; ויהיו כאלה שכתוצאה מכך שלא עשו את המוטל עליהם, וכשתבוא הגאולה תהיה להם בושה עצומה מן המצב, ובושה זו תגרום להם לקפוץ מהר "על העגלה", להתעורר ולחזור בתשובה. כלומר, ייתכן שגם בגאולה העתידה, אף שבשורה התחתונה כולם ייגאלו, יש בזה שלבים מסוימים — באיזה שלב תיתפס בגאולה: אם תהיה מוכן לגמרי ובתוך העניין, או שתצטרך לעבור תהליך כדי להיות מוכן.
על כל פנים, מובן מן הפתגם שצריך לעזור ליהודי שיהיה מוכן ממש לזכות לגאולה השלמה מן הרגע הראשון, בלי להמתין ל"תחנה שנייה", ל"מאסף" שיעלה אותך בתנאים חדשים אל המטרה. בסופו של דבר כולם יעלו, אך עדיף לעלות בתחנה הראשונה, ולא חלילה בשלבים המאוחרים יותר.