"חדר" המאתיים וארבעה בהיכל היום-יום.
יום שבת ט"ז סיון ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, בהעלותך, שביעי (יום השבת האחרון) עם פירוש רש"י.
תהילים, ט"ז בחודש, מפרק ע"ט עד וכולל פרק פ"ב.
תניא, ביום הזה לומדים פרק שלם — פרק ה' ב"שער היחוד והאמונה", מתחילתו ועד סיומו.
הפתגם היומי נלקח ממכתב שכתב הרבי הריי"צ בכ"ב סיון שנת תרצ"ח. המכתב בא כתשובה לשאלה ששאל חסיד, כיצד יוכל להפוך את הרתיחה של נפשו הבהמית — הרותחת בכל מיני כיוונים: לעתים בכעסים, לעתים בתאוות ולעתים בעניינים אחרים — לטוב. במכתב יש תשובה ארוכה, והרבי לוקח ממנו כמה נקודות ומסכם אותן בפתגם היומי.
הרבי הריי"צ פותח ואומר: "כבר החליטו הראשונים כמלאכים זכותם יגן עלינו". הביטוי "ראשונים כמלאכים" מיוסד על הגמרא במסכת שבת (קי"ב), שם אומר רבי זירא בביטוי מפורסם, שאם ראשונים בני מלאכים — אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים — אנו כחמורים וכו'. על פי אמירתו הראשונה של רבי זירא, שהראשונים היו כבני מלאכים, בא הציטוט: "כבר החליטו הראשונים כמלאכים זכותם יגן עלינו".
ומה החליטו הראשונים? "אשר רפואת הנפש היא כרפואת הגוף". כאשר שואלים כיצד מרפאים את הבעיה בנפש — והרי מדובר ברתיחת הנפש הבהמית, שהיא חולי בנפש — התשובה היא שהדבר דומה לרפואת הגוף. ואז מפרט הרבי הריי"צ בענייני הרפואה מה צריך לעשות.
במכתב מדבר הרבי הריי"צ תחילה על המשל, על הגוף, כשרוצים לרפא בעיה גופנית. יש כאן כמה נקודות שיש לשים לב אליהן: ראשית, יש למקד באיזה איבר בדיוק נמצאת המחלה; לאחר שיודעים היכן כואב, יש לדעת מהיכן זה בא — מן הכליות, מן המעיים וכדומה; אחר כך יש לברר האם הבעיה היא באיבר עצמו או בכוח הנפשי המעורר את האיבר — האם דרוש חיזוק נקודתי באיבר או חיזוק נקודתי בכוח הנפשי.
נקודה שלישית: לעתים אין זו בעיה באיבר או בנפש, אלא בעיה של הרגלים לא טובים או הנהגות לא ראויות — וכשחוזרים להרגלים טובים, מתברר שהעניין מסתדר. תחילה יש למקד היטב מהי נקודת הבעיה, שכן משממקדים אותה קל יותר להתחיל לראות כיצד פותרים אותה.
אותו הדבר בדיוק ברפואת הנפש. הרבי הריי"צ מפרט: "לכל לראש צריך לסמן מקום החולי". "לסמן מקום החולי" אין הכוונה למקום הפיזי של החולי, אלא לנקודה הגורמת לחולי. גם בנפש קיימים אותם שלושה דברים: הדבר הראשון הוא "אם הוא מצד שחומר גופו הוא גס ומושחת" — ייתכן שהבעיה היא בחומר גופו, שגופו גס ולכן הוא נמשך לעניינים גסים ומושחתים; הבעיה היא בעניינים הנמוכים, החיצוניים, הגופניים.
אפשרות שנייה: "או שהחסרון הוא בכחות נפשו" — שיש בעיה בנטייה הנפשית, שנפשו נוטה לעניינים רעים כגון גאווה, שקר וכדומה, ואז הבעיה היא בנפש. וסיבה שלישית: "או שמקור החולי הוא ברגילות" — שהחולי הוא עניין של הרגלים, חוסר חינוך או הרגלים לא טובים; נטיית גופו תקינה ונפשו תקינה, אלא שהוא רגיל, ואף אינו מודע לכך, שמחמת החינוך או הסביבה בא לידי רגילות רעה — החינוך לא היה טוב או שהסביבה גררה אותו. לפיכך יש למקד תחילה מהי בדיוק סיבת הבעיה.
אך עוד לפני שממקדים את סיבת הבעיה, יש נקודה כללית — כשם שברפואת הגוף, בעודנו בתהליך הבירור לאחר בדיקות עד שיתברר בדיוק מהי הבעיה, בינתיים מתחילים לאכול טוב, לישון ולנוח כראוי; הנהגות אלו אמנם אינן מרפאות את הבעיה, אך הן מסייעות לכללות הריפוי עד שממקדים אותה.
כך גם לפני שממקדים בדיוק מהי הבעיה בנפש, יש עניינים כלליים שעל האדם לפעול בהם, המסייעים לריפוי הבעיה. כלומר, עד אשר לא יתבררו פרטי מקום החולי וסיבת אחיזת המחלה, אי אפשר להתחיל ברפואה טובה ובמתן תרופות, שכן עדיין אין יודעים את הסיבה. אך מה כן אפשר לעשות בינתיים? "לקבוע לו סדר הנהגה ישרה" בכל הדברים — לתת לו הנהגות כלליות והתנהגויות טובות, שהן ודאי דבר חשוב עוד לפני שממקדים ומוצאים פתרון לבעיה.
היינו, במה שיעשה ובמה שימנע את עצמו מהם — יש לדחוק בו ולעודדו, מה כן לעשות וממה להימנע: "ועשה טוב" בקיום המצוות — מה כן צריך לעשות בעניינים החיוביים: לקיים מצוות, לקבוע עתים לתורה ולקנות מידות טובות; ובמקביל "סור מרע" — שיתחיל להימנע מעניינים רעים. ולאחר מכן ימצאו גם את הפתרון הספציפי לתכונה או למידה הבעייתית המסוימת.
עתה מוסיף הרבי, לאחר כל האריכות, שכל אלו הן הנחיות לרופא או למדריך; אך יש דבר שהחולה עצמו אמור לעורר בנפשו — שני דברים בסיסיים שחייבים להיות בהכרתו הפנימית, ובלעדיהם יהיה קשה מאוד לרפאו. הוא אומר: "אמנם מה שנחוץ ביותר הוא, שיעורר החולה בעצמו שני ענינים" — אדם שיש לו בעיות צריך לעורר בעצמו שני דברים חשובים מאוד.
מהם? "א) לידע שהוא חולה", ו"יחשוק וישתוקק להתרפא מחליו" — צריך שתהיה לו מודעות שיש לו בעיה ורצון להסירה; שאם יחשוב שהכול בסדר, ודאי לא יחפש כלל ולא ירצה לשנות דבר בחייו. אם אין נקודה זו, אין כלל למי להתקדם.
ולאחר שיש לו נקודה זו, יש דבר נוסף חשוב לא פחות: "ב) הידיעה שיכול להתרפא", "והתקוה ובטחון גמור כי בעזרת השם יתרפא מחליו". שכן אם אדם יודע שהוא חולה אך מיואש — שוב אין למי לדבר, כי הוא מרים ידיים. לאחר שהוא מודע לבעיה, צריך שתהיה לו ידיעה שהוא יכול לפתור אותה ולהתרפא — ביטחון גמור בה' ותקווה מוחלטת שבוודאי יתרפא מחוליו. אם יש לו שתי נקודות אלו — המודעות לבעיה והביטחון שיוכל להסירה — אפשר להיכנס למסלול, לתת לו הנהגות כלליות מסודרות ונקודות ספציפיות שיטפלו בבעיה.
הקשר של הפתגם לענייני הרמב"ם, שאנו מדברים בהם לפי סדרם. כעת אנו בפתגמים המתאימים לספר טהרה שברמב"ם. עד עתה דיברנו על ההלכות הראשונות — הלכות טומאת מת והלכות פרה אדומה — וכעת אנו בהלכות טומאת צרעת. בסיום הלכות טומאת צרעת יש ברמב"ם אריכות גדולה יחסית בעניין רפואת הנפש: הוא מדבר על אנשים שיש להם הנהגות של דיבור לשון הרע וליצנות, ונותן דברי מוסר להנהגה נכונה, כיצד ללמוד מאנשים כשרים וצדיקים. יש שם אפוא התייחסות ארוכה לרפואת הנפש, וזה קשור לכך שהפתגם תואם לאותם עניינים הנידונים בחלקם בסוף הלכות טומאת צרעת לרמב"ם.