"חדר" המאתיים ושלושה בהיכל היום-יום.
יום שישי ט"ו סיון ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, בהעלותך, שישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, ט"ו בחודש, אומרים שני פרקים — פרק ע"ז ופרק ע"ח.
תניא, ביום הזה מסיימים את פרק ד' ב"שער היחוד והאמונה". השיעור מתחיל מתחילת הסוגריים, במילים "והנה בחי'", בעמוד 158, ומסתיים באותו עמוד בסיום הפרק, במילים "ליודעיהם".
מקורו של הפתגם היומי במכתב שכתב הרבי הריי"צ בחודש סיון תרפ"א. שם מפרט הרבי הריי"צ את השלבים השונים שהיו בהתפתחות אופן אמירת התורה והחסידות של אדמו"ר הזקן, לעומת האופן שהיה אצל בנו, אדמו"ר האמצעי, או אצל הצמח-צדק. אצל אדמו"ר האמצעי ואצל הצמח-צדק היו המאמרים בדרך כלל כולם בסגנון דומה, ואם היו הוראות פרטיות לחסידים מסוימים, הן נמסרו בדרך כלל ביחידות. אך אצל אדמו"ר הזקן היו סגנונות שונים במאמריו, ויצא, כפי שכותב שם הרבי הריי"צ, שלכל חסיד היה בעבודתו התוכן המסוים שהתאים לו. כלומר, היו סגנונות שונים באמירת התורה של אדמו"ר הזקן, וכאן מפרט הרבי הריי"צ את כל השלבים, ואת הכינוי של כל שלב.
וכך הוא אומר: "בתחלה היה רבנו הגדול אומר דרושים קצרים במאד, מרעישי הלב ומלהיבים מאד, ונקראו בשם דרכים". השלב הראשון נקרא "דרכים". סגנון זה דומה כמעט לכל האמרות שיש בידינו מגדולי החסידות, מהבעל-שם-טוב: רעיונות מרוכזים מאוד, כתובים במילים ספורות, חריפות וקצרות, שהקורא והלומד אותם מתרשם מהם מאוד — כלשונו כאן, "מרעישי הלב ומלהיבים מאד". משהו קצר ונקודתי. זה היה סגנונם של הבעל-שם-טוב ותלמידיו, וכן היה בתחילה גם סגנון דברי התורה של אדמו"ר הזקן, ונקרא "דרכים".
אחר כך הוא ממשיך: "אחר כך נקראו אגרות והם ארוכים יותר". כאן כבר החלה להתבטא ייחודיותה של תורת חב"ד — שמעבירים את הדברים ומטפחים את ההבנה וההשגה של הלומד. באגרות מדובר ברעיון אחד מסוים, המפורט ומוסבר בצורה מפורטת מאוד, ואין צורך באדם בעל חושים מיוחדים כדי לקלוט את העניין — כפי שהיה ב"דרכים", הקטע הקודם, שצריך היה חושים לקלוט את עומק האמרה הקצרה — אלא גם אדם שאין לו חושים מיוחדים ביותר יכול להבין את העניין המוסבר. עם זאת, לא היתה זו עדיין דרך הייחודית רק לאדמו"ר הזקן; אפשר למצוא סגנון דומה גם בדברי התורה הכתובים של כמה מאדמו"רי החסידות של אותה תקופה — למשל ב"קדושת לוי" לרבי לוי יצחק מברדיטשוב, וב"נועם אלימלך" לרבי אלימלך מליז'נסק — שגם שם אפשר למצוא נקודה אחת המבוארת ביתר הרחבה. אצל אדמו"ר הזקן נקרא הדבר "אגרות". זהו השלב השני.
הוא ממשיך: "אחר כך השתלשל שנקראו תורות והם שרשי הדרושים שבתורה אור ובלקוטי תורה". השלב השלישי נקרא "תורות". מה נשתנה כאן ביחס ל"אגרות" שקדמו לו? כאן אין זה רעיון אחד המבואר בהרחבה, אלא כמה וכמה רעיונות, שאף עשו מהם מסכת רחבה הבאה להסביר כמה וכמה עניינים — זה יובן על פי זה, וזה יתחזק על פי זה — כפי שאפשר למצוא בסגנון המאמרים שבלקוטי תורה ותורה אור: כדי להבין עניין זה נקדים עניין אחר, וזה יחזק את זה. זו כבר מסכת רחבה הרבה יותר מ"אגרות", וכל שכן מ"דרכים". זהו השלב המיוחד הנקרא "תורות".
ואז בא סיום הקטע: "אחר כך ארוכים מעט יותר ונקראו כתבים, והם בביאור בהשגה רחבה לפי ערך". השלב הרביעי הוא "כתבים". מהי ייחודיותם? כאן רואים כבר בצורה בולטת את כל המשתמע בתורת חב"ד. מדובר בספרים שלמים — כפי שאנו מכירים זאת בביטוי "ספרים שלמים" — שלוקחים נושא אחד ומבררים אותו מכל מיני צדדים ואופנים, בהרחבה, במסכת ארוכה ושלמה ומפורטת מאוד. זהו דבר ייחודי שאין לו דומה כלל אצל אף אחד משאר תלמידי החסידות של הבעל-שם-טוב. זהו החלק העיקרי הנקרא "כתבים", אצל אדמו"ר האמצעי. אצל אדמו"ר הזקן עצמו היה מלכתחילה סגנון זה של "כתבים", וכן בוודאי גם אצל הרביים שלאחר מכן. וכך למדנו כאן את התפתחות הדברים אצל אדמו"ר הזקן בכל ארבעת השלבים.