"חדר" המאה תשעים וארבעה בהיכל היום-יום.
יום רביעי ו' סיון, א' דחג השבועות, ה'תש"ג.
קודם כל, יש כאן התייחסות מעניינת לצורת ראשי התיבות של "חג השבועות". "חג השבועות" נכתב כאן בראשי התיבות ח' ה' ש', ואילו פעמים רבות כותבים ח' ג' ה' ש'. יש כאן הסבר של הרבי לרב זליקסון, שכאשר הכין את ההערות על ספר ה"היום-יום" כתב לו הרבי, שאם כותבים בראשי תיבות ח' ג' ה' ש' — אין לכך היגיון; שכן המילה "חג", האותיות ח' ג', היא מילה שלמה, ומה הטעם לחבר מילה שלמה לראשי התיבות ה' ש'? אך אם עושים את ראשי התיבות ח' ה' ש', הרי הכול בראשי תיבות: ה-ח' היא האות הראשונה של "חג", וה-ה' ש' הן האותיות הראשונות של "השבועות".
אף שלעתים אכן עושים ראשי תיבות שיש בתוכם מילה שלמה — כמו למשל המילה "שמים", שהיא נוטריקון של שתי המילים "שם מים", ובכל זאת המילה "מים" מופיעה שם בשלמותה, ורק ה-ש' היא האות הראשונה של "שם" — מכל מקום, ראשי התיבות הנכונים יותר הם כמו שכתוב כאן: ח' ה' ש', "חג השבועות".
בפתגם היומי יש לנו שתי הנהגות ופתגם. בהנהגה הראשונה כתוב: "בשעת קריאת עשרת הדברות עומדים ופניהם אל הספר תורה". ביום זה, חג השבועות, קוראים בתורה את עשרת הדיברות, וכאשר בעל הקורא קורא את עשרת הדיברות על הקהל לעמוד, ופניהם מופנות לכיוון הספר תורה. הוראה זו מופיעה ב"היום-יום" עוד פעמיים: בכ"ד שבט, שאז קוראים פרשת יתרו ובה עשרת הדיברות; כאן, בחג השבועות; ופעם שלישית בי"ג במנחם-אב, כשקוראים פרשת ואתחנן שגם בה עשרת הדיברות. בכל פעם חוזרת הנהגה זו, כיצד נוהגים בשעת קריאת עשרת הדיברות.
ההנהגה הבאה: "אין אומרים אקדמות". נאמר כמה מילים על כך. מהו "אקדמות"? פיוט חשוב מאוד, שחיברו הפייטן רבי מאיר בן רבי יצחק, שחי בתקופת רש"י, בשנת ד' אלפים תת"ס — לפני קצת יותר מתשע מאות שנה. זהו פיוט חשוב מאוד, ופעמים רבות מופיעים במאמרי חסידות קטעים ממנו עם ביאורם.
בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן, סימן תצ"ד סעיף ז', יש התייחסות למנהגים שונים, מתי בדיוק אומרים את הפיוט בחג השבועות: האם לפי מנהגים מסוימים אומרים אותו לאחר שקראו בספר תורה את הפסוק הראשון, ואז מפסיקים ועוברים לפיוט, או שאומרים אותו עוד לפני שהכהן מתחיל את הברכה הראשונה. ומביא בשולחן ערוך, שביום השני של חג השבועות בחוץ-לארץ אומרים את הפיוט לפני ההפטרה. כלומר, יש מנהגים שונים. ו"שער הכולל" מביא שם, שבכל המניינים היו נוהגים לאומרו, אך יש מניינים שלא אמרוהו, ומסכם שאם יש פנאי — יאמרוהו.
כאן ב"היום-יום" הופיע מיומנו של הרבי מה ששמע מהרבי הריי"צ בשנת תרצ"א, שהרבי הריי"צ אמר שאין אומרים אקדמות. למרות כל חשיבות הפיוט, ולמרות הדיון ההלכתי בעניין, בפועל אין אנו נוהגים לאומרו. הרבי כותב באחד המכתבים באגרות קודש, שלא שמע מהרבי הריי"צ את הטעם מדוע אין אומרים; אך אם כך אמר הרבי הריי"צ — אין אומרים את הפיוט.
וכיצד נהג הרבי בעצמו? ידוע שהרבי בעצמו היה אומר את כל הפיוט אקדמות בין העליות בחג השבועות, מעלייה לעלייה, וכן נהג אביו של הרבי. אולם כששאלו את הרבי במפורש — כפי שמסופר שבשנת תשכ"ז, בעת סעודות חג השבועות, שאלוהו כיצד הוא נוהג בעניין — התחמק הרבי ולא רצה לומר בגלוי כיצד הוא נוהג; אך ידוע שכך נהג.
למרות הכול, באחת ההתוועדויות בשנת תשי"ז בחג השבועות נתן הרבי טעם מסוים מדוע אין אומרים זאת. הרבי הסביר, שהתוכן העיקרי של חג השבועות הוא קבלת התורה מהקדוש-ברוך-הוא, ואילו תוכן הפיוט הוא בעיקר לספר על גדלותו של הקדוש-ברוך-הוא בבריאת העולם ובבריאת המלאכים. ואם נאמר את הפיוט כראוי, בהתרגשות והתפעלות רבה, עלולים אנו לשכוח מהו העיקר של חג השבועות — נהיה שקועים יותר בהתפעלות מבריאת העולם ומבריאת המלאכים, ולא נשים לב שהדבר העיקרי הוא יום קבלת התורה. אם כן, ייתכן שזו הסיבה שאין אומרים זאת — כדי שכל תשומת הלב תהיה נתונה לעניין העיקרי של חג השבועות, שהוא מתן תורה.
שיעורים: חומש, נשוא, רביעי, עם פירוש רש"י.
תהילים, ו' בחודש, מפרק ל"ה עד פרק ל"ח כולל.
תניא, ביום הזה מתחילים את החלק השני של התניא, שהוא ההקדמה ל"שער היחוד והאמונה", מהמילים "לקוטי אמרים הנקרא בשם", עד סיום החלק הנקרא "חינוך קטן", המסתיים במילים "ואחדותו יתברך ויתעלה".
לאחר מכן יש לנו את הפתגם: "הסתלקות הבעש"ט". כאן מדובר על תאריך הסתלקותו של הבעל שם טוב. מעניין, שבעולם החסידי — לא בחב"ד — מקובל לומר שהבעל שם טוב הסתלק ביום השני של חג השבועות; אך כאן מביא הרבי שהבירור הסופי אינו כך, אלא שהסתלקות הבעל שם טוב היתה ביום הראשון של חג השבועות. באותה שנה שבה הסתלק הבעל שם טוב, שנת תק"ח, חל חג השבועות בימים רביעי וחמישי — היום הראשון ביום רביעי והיום השני ביום חמישי — ונמצא שהסתלקותו היתה ביום רביעי בשבוע.
לעניין זה, שהבעל שם טוב הסתלק ביום הרביעי, יש אמרה מעניינת. נמשיך לקרוא את הפתגם: "הסתלקות הבעש"ט ביום הרביעי א' דחג השבועות תק"ח ומנוחתו כבוד" — במז'יבוז'.
וכיצד מתייחסים לכך שהבעל שם טוב הסתלק ביום הרביעי בשבוע? "אדמו"ר הזקן אמר על זה". אקדים רקע, מתי אמר זאת אדמו"ר הזקן — וכפי שמופיע כאן: "יום ד' כ' כסלו תקנ"ט בפטרבורג". ידוע שאדמו"ר הזקן יצא מן המאסר המפורסם בשנת תקנ"ט, ביום שלישי י"ט כסלו, ובלילה, ליל כ' כסלו, יצא מביתו של המתנגד; ולכן עושים יומיים, י"ט וכ', שהיו שלישי ורביעי.
באותו לילה, כשיצא אדמו"ר הזקן מבית המתנגד, ראה את שמחת החסידים, שהיו מתגלגלים ממש ברחובות פטרבורג מרוב שמחה. אדמו"ר הזקן — לא מפני שפחד חלילה, שהרי יצא לחירות בגלוי — אלא שחשש מצורת ביטוי זו, ורצה להכניסם לסדר מסוים. למחרת בבוקר, ביום רביעי כ' כסלו, לאחר התפילה, אמר משפט אחד — ונאמרו בשלמותו: "ביום הרביעי נתלו המאורות".
וכך הסביר אדמו"ר הזקן, והרבי הריי"צ מביא זאת באחת השיחות ביתר הרחבה: ביום הרביעי לבריאת העולם כתוב בפסוק "יהי מאורות ברקיע השמים", והמילה "מאורת" כתובה בכתיב חסר — מ"ם, אל"ף, ר"יש, ת"ו — בלא ו'. הרמב"ן מסביר מדוע כתיב חסר: ביום הראשון לבריאת העולם כתוב "יהי אור", והאור של היום הראשון שימש שלושה ימים — ביום הראשון, השני והשלישי; וביום הרביעי נתלו המאורות, כשהאור שהיה קודם לכן נעלם.
ואז מסביר אדמו"ר הזקן על עצמו, ואומר: היו כאן שלושה דורות — הבעל שם טוב, המגיד, ו... — וכאן נעצר ולא סיים, שכן הוא עצמו הדור השלישי. ואז אמר "ביום הרביעי נתלו המאורות": אפשר לומר "נתלו" בט', שפירושו נלקחו, וזה רומז גם להסתלקות הבעל שם טוב, שהסתלק ביום רביעי בשבוע — שביום הרביעי "נתלו" המאורות. ואפשר לומר "ניטלו" בת', שהוטלו המאורות — שביום זה יצא אדמו"ר הזקן לחירות, ועתה האור ממשיך. אמר אדמו"ר הזקן, שהיום הזה "נתלו" בט', נלקח; וההמשך, שיהיה "ניטלו" בת' — כבר תלוי בחסידים. כלומר, המשך הגאולה תלוי בחסידים.
נסיים בעניין זה בדבר מעניין נוסף. באחת מהתוועדויותיו של הרבי הרש"ב דובר על יום הסתלקות הבעל שם טוב, ונאמר שהסתלקותו היתה ביום א' דחג השבועות, יום רביעי. ישב שם בהתוועדות אביו של הרבי, המקובל רבי לוי יצחק, ושאל את הרבי הרש"ב: כתוב בהלכה שאדם הנפטר ביום הראשון של חג השבועות קוברים אותו על ידי גויים; אם כן, כיצד ייתכן שבגופו הקדוש של הבעל שם טוב, שהסתלק ביום הראשון של חג השבועות, יתעסקו גויים בקבורתו? הרבי הרש"ב הגיב ואמר, שגופו הקדוש של הבעל שם טוב לא היה צריך שיתעסקו בו — הוא קבר את עצמו. זה היה הביטוי שבו ענה הרבי הרש"ב על השאלה.