"חדר" המאה תשעים ואחד בהיכל היום-יום.
יום ראשון ג' סיון, מ"ז לעומר, ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, מתחילים בפרשה חדשה, נשא, פרשה ראשונה עם פירוש רש"י.
תהילים, ג' בחודש, מפרק י"ח עד פרק כ"ב כולל.
תניא, ביום הזה מתחילים פרק נ"ג מהמילה הראשונה "והנה". השיעור מסתיים בעמוד 148 במילים "ליודעי ח"ן". יש בשיעור היומי שני קטעים: הנהגה ופתגם.
כהקדמה להנהגה נקדים, שידוע הלשון שנאמר על תלמידי רבי עקיבא, שבין פסח לעצרת — בין פסח לחג השבועות — מתו בפרק זמן אחד עשרים וארבעה אלף תלמידים. באיזה פרק זמן היה הדבר? בשולחן ערוך שתי דעות בכך. בכל אופן מדובר בשלושים ושלושה ימים, והשאלה היא אילו ימים מתוך ספירת העומר הם. יש דעה שאלו מ"ג הימים הראשונים, מאחרי פסח עד ל"ג בעומר; ויש דעה שאלו מ"ג הימים האחרונים, מב' באייר עד ערב חג השבועות.
לפי הדעה השנייה, שהאבלות נמשכת מב' באייר עד ערב חג השבועות, כתוב בשולחן ערוך שיש הנוהגים להסתפר כבר בשלושת ימי ההגבלה, אף שלכאורה עדיין בתוך השלושים ושלושה ימים. מדוע? כי לפי דעה זו מוסיפים גם את א' באייר, וביום הראשון משלושת ימי ההגבלה "מקצת היום ככולו" משלים את המניין, ונמצא שבשלושת ימי ההגבלה כבר אפשר להסתפר.
על כך אומר הפתגם היומי בקטע הראשון: "אלו שהסתפרו בימי ההגבלה קודם ערב חג השבועות - לא היתה רוח כ"ק אאמו"ר [הרש"ב] נבע נוחה מזה". אלו שנהגו להסתפר לא ממש בערב שבועות אלא הקדימו ביומיים שלפניו, מתחילת שלושת ימי ההגבלה — לא היתה רוחו של הרבי הרש"ב נוחה מכך שמקילים ומסתפרים כבר בשלושת ימי ההגבלה, אלא סבר שהתספורת יכולה להיות רק בערב חג השבועות.
וכמובן, אם יוצאת קביעות שערב חג השבועות חל בשבת — דהיינו כשחג השבועות חל ביום ראשון — אזי באותה שנה אפשר להסתפר כבר ביום שישי שלפניו, לכבוד שבת, שהרי אי אפשר להסתפר בערב החג עצמו מפני שהוא שבת. אך בשנה רגילה, כשערב חג השבועות חל ביום חול, רק בערב חג השבועות עצמו אפשר להסתפר.
ועתה נלמד את הפתגם היומי, שהמשכו הוא הפתגם של ד' סיון, של מחר. מקורו במכתב שכתב הרבי הריי"צ בכ"ה אייר תש', המופנה לתלמידי הישיבות בארצות הברית וקנדה. במכתב, שהוא ארוך במקצת, כותב הרבי הריי"צ שכל חג מחגי השנה נקרא "מועד" — מבחינת הזמן — שבכל חג שאנו מגיעים אליו, אותו אור אלוקי שהאיר בעולם בפעם הראשונה, כשאירע הדבר, מאיר בעולם שוב באותו מועד ממש בדיוק כפי שהיה בפעם הראשונה. וכך הוא ביחס לכל החגים.
אחר כך עובר הרבי הריי"צ לבאר את העניין המיוחד של חג השבועות, ואת התפקיד המיוחד של התלמידים בהקשר לחג השבועות בלימוד התורה. ובהמשך לכך מביא את הנקודה המעניינת, שהמשפט השלם, כאמור, חציו מופיע היום וחציו מחר. נעיין היום בחלק הראשון של הפתגם.
נקרא את הלשון: "המעיין בשיטת תוס' ד"ה תורה שבת פ"ט, א'" — מי שיעיין בשיטת התוספות במסכת שבת, דף פ"ט עמוד א'. מה אומר שם התוספות? נעיין בלשון הגמרא והתוספות, ואז נוכל להבין מה אומר הפתגם.
הגמרא במסכת שבת דף פ"ט מתארת את כל הסוגיה סביב מתן תורה — הוויכוח שהיה עם המלאכים ומשה רבנו לפני מתן תורה, וכל התהליך. לאחר מכן אומרת הגמרא, שאמר רבי יהושע בן לוי: כשירד משה מלמעלה, לאחר שקיבל את התורה, "בא שטן ואמר לפניו: ריבונו של עולם, תורה היכן היא?" — השטן בא ושואל: "מה קרה? התורה נעלמה? היכן היא נמצאת?". והקדוש-ברוך-הוא עונה לו שנתן אותה בארץ, והלך לחפש את התורה.
על מילים אלו — "תורה היכן היא?", ששואל השטן היכן נעלמה התורה — יש תוספות קצר ומעניין. שואל התוספות: כיצד שואל השטן היכן התורה? וכי לא ידע שהיה מתן תורה? הרי כל העולם כולו ראה והרגיש שהיה משהו; והשטן מגיע לאחר ארבעים יום, מששה משה רבנו ירד למטה, ושואל "היכן נעלמה התורה?" — וכי אינו יודע שהיה כאן דבר?
מתרץ התוספות, שהקדוש-ברוך-הוא בשעת מתן תורה "טרד" את מלאך המוות — בלבל אותו והטרידו כדי שלא ישים לב למתרחש. מדוע? כי השטן עלול לקטרג ולומר: "אתה נותן תורה לעם שארבעים יום לאחר מכן יעשו את העגל?" — והשטן הוא מלאך המוות. לכן החליט הקדוש-ברוך-הוא לתת את התורה באופן שהשטן לא ישים לב שניתנה, ולכן לאחר ארבעים יום הוא שואל פתאום "היכן נעלמה התורה?", שכן נעלם ממנו המאורע הגדול. כך אומר התוספות.
על כך אומר בפתגם הרבי הריי"צ: "המעיין בשיטת תוס' תורה יבין אשר חג השבועות הוא זמן עת רצון למעלה". לא רק בפעם הראשונה, כשניתנה התורה, העלים הקדוש-ברוך-הוא מהשטן את הדבר ונעלם השטן באותו יום; אלא מכאן תבין שבכל שנה ושנה, כשמגיע חג השבועות, זהו עת רצון. כיוון שהמועדים חוזרים על עצמם בכל פעם, מטריד השם יתברך את המקטרג על עם ישראל בכל שנה, ובחג השבועות אין למקטרג יכולת לקטרג. "כדוגמת הטרדתו בשעת התקיעות דראש השנה" — בדיוק כשם שבשעת התקיעות אין השטן יכול לקטרג, וכן ביום הקדוש, צום כיפור; אף לחג השבועות אותה מעלה גדולה.
בהקשר זה יש ביאור מעניין שאמרו הרבי הרש"ב בשבת פרשת במדבר תרנ"ה. הקשה הרבי הרש"ב: כתוב שמכל ימות השנה יש יום אחד שאין השטן מקטרג בו — יום כיפור; ומכאן יוצא שיש עוד יום כזה, חג השבועות, אם כן מדוע אינו נכלל ברשימת הימים? ומבאר הרבי הרש"ב את תמצית העניין: ביום כיפור אין השטן מקטרג מפני מעלת היום — מושג הנקרא "עיצומו של יום", קדושת היום — היום עצמו גורם שלא יקטרג. אך בחג השבועות אין זה מפני מעלת היום, אלא מפני מעלת עבודת ישראל שקיבלו תורה; עבודתם היא הגורמת שלא יהיה קטרוג. לכן, כשמוזכר יום אחד בשנה מצד היום עצמו, זהו יום כיפור. בפועל הדבר קורה גם ביום נוסף, אך לא מצד מעלת היום, אלא מצד שיש כאן יהודים שנתנו להם תורה והם קיבלו אותה — וזה הגורם שלא יקטרג.
נוסיף כאן נקודה מעניינת בדיוק הלשון. לכאורה, כדי לראות מה אומר התוספות שציטטנו, אין צורך "לעיין", אלא פשוט לקרוא את דבריו; שהרי התוספות אומר זאת במילים פשוטות מאוד — שטרד הקדוש-ברוך-הוא את מלאך המוות שלא יקטרג. אם כן, מדוע נוקט הרבי הריי"צ בלשון "המעיין"? מה יש לעיין? די לקרוא את הכתוב. ועוד: צריך עיון מהו "בשיטת תוספות" — לשון "שיטת תוספות" משמעה שיש מי שסובר אחרת בעניין, וזו שיטת התוספות; וכי כמה שיטות יש כאן, ומדוע צריך לעיין דווקא בתוספות?
אלא שכשמעיינים, רואים שהמהרש"א מקשה על התוספות. מה מקשה? שקטע אחד קודם לכן בגמרא יש תיאור ארוך, שמשה רבנו עלה למעלה והמלאכים שואלים אותו מה הוא עושה שם, והוא משיב שבא לקבל תורה, וכל הדו-שיח סביב בקשתם את התורה. ובסוף התיאור כתוב שהמלאכים נתנו למשה רבנו מתנות, ולא זו בלבד, אלא הגמרא מסיימת שאף מלאך המוות מסר לו מתנה — את סוד הקטורת. נמצא שמלאך המוות יודע שמשה רבנו נמצא והולך לקבל תורה, ואף נותן לו מתנות; אם כן, כיצד מסביר התוספות שורות אחדות לאחר מכן שמלאך המוות כלל לא היה מודע, ושואל בתמימות "היכן התורה?". לכן דוחה המהרש"א את התוספות ואומר שאי אפשר להסביר את העניין כפי שהסבירו התוספות.
קושיית המהרש"א היא קושיה מצוינת. אם כן נחזור לתוספות: כיצד אומר התוספות דבר כזה, בעוד שיש גמרא מפורשת קודם לכן שאין הדבר כך? צריך לעיין בשיטת התוספות, לעיין ולהבין ולמצוא באמת תשובה לקושיית המהרש"א, כדי להבין מהי שיטתו. ואולי יש לומר, שהשטן בתחילה הסכים ואף נתן מתנה, אך לאחר מכן התהפך והחליט שאינו רוצה, ועמד להפריע; וכדי שלא יפריע, טרד אותו הקדוש-ברוך-הוא. נמצא שהתוספות הולך לשיטתו, שאכן היה צורך להטריד את השטן. העובדה שיום קודם, או כמה דקות קודם, הסכים — אינה אומרת דבר על הרגע הבא, שבו נעשה אצלו עניין של הפרעה. ונמצא ששיטת התוספות, כשמעיינים בה, עקבית בכך שזהו יום מיוחד, שהקדוש-ברוך-הוא הטריד בו את מלאך המוות.