ב׳ סיון

"חדר" המאה ותשעים בהיכל היום-יום.

שבת ב' סיון, מ"ו לעומר, ה'תש"ג.

שיעורים: חומש לשבת, יום אחרון של פרשת במדבר — במדבר, שביעי, עם פירוש רש"י.

תהילים, כפי שמחלקים בבית הכנסת, מפרק י' עד פרק י"ז כולל.

תניא, ביום הזה מסיימים את פרק נ"ב. השיעור מתחיל בדף ע"ג במילה "ובירידתה" עד סיום הפרק במילים "בשם שכינה".

הפתגם מחולק לשני חלקים: הנהגה הקשורה לתפילת קבלת שבת, והפתגם עצמו. נתחיל בהנהגה: "אנא בכח דקבלת שבת אומרים בלחש". ידוע שלפני "לכה דודי", לאחר סיום המזמורים, אחרי "מזמור לדוד", מופיעה בסידור אמירת "אנא בכוח". המנהג שלנו הוא לומר קטע זה בלחש.

מהו הטעם לדבר? בספר "קצות השולחן" של רבי חיים נאה מובא אף הוא שנוהגים לומר בלחש, אך הוא אומר שלא מצא טעם לדבר ואינו יודע את סיבתו. הוא רק מוסיף שהדבר היחיד הברור שיש לאומרו בלחש על פי ההלכה הוא הסיומת — לאחר "אנא בכוח", כשאומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", ברור שאומרים בלחש על פי ההלכה; אך לגבי כל הקטע אין הוא יודע.

בסידור אדמו"ר הזקן "תורה אור", שההדיר הרב רסקין מאנגליה, כותב הוא סברה שלו כעין הסבר מדוע אומרים זאת בלחש: שיש כאן תיווך ופשרה בין כתבי האר"י ז"ל לבין הסידורים המיוסדים על האר"י ז"ל. בכתבי האר"י ז"ל לא נכתב לומר את "אנא בכוח", אלא רק שבאמירת המזמור שלפניו, "מזמור לדוד", יש לכוון בשבעה קטעים כנגד שבע שורות "אנא בכוח" — לכוון בלבד, ולא לומר. לעומת זאת, בסידורים שעל פי האר"י ז"ל נכתב שכן יש לומר את "אנא בכוח". על כן כנראה התיווך הוא לאומרו בלחש; זו הסיבה שאומרים אותו בלחש.

הקטע הבא: "ופרוש עלינו בקבלת שבת - בעמידה". "ופרוש עלינו" — הכוונה לסיום הברכה השנייה של קריאת שמע שלפני שמונה עשרה. מהמילים "ופרוש עלינו" נעמדים עד סיום הברכה, וכמובן נשארים לעמוד בתפילת העמידה. הטעם לכך אף הוא קבלי: כתוב בכתבי האר"י ז"ל שכדי לקבל את התוספת — הנשמה היתירה הנכנסת בשבת — צריך לומר קטע זה בעמידה.

אלו ההנהגות. רואים עד כמה כל מילה כאן מדויקת: ב"אנא בכוח" כתוב "אנא בכוח דקבלת שבת" בדל"ת, ואילו ב"ופרוש עלינו" כתוב "ופרוש עלינו בקבלת שבת" בבי"ת. גם זה מדויק, שכן קבלת שבת מתחילה ב"לכה דודי", ואילו "אנא בכוח" הוא עוד קודם לכן, בעוד ש"ופרוש עלינו" הוא כבר בתוך קבלת שבת — ממש בברכת קריאת שמע שלפני שמונה עשרה. לפיכך ב"אנא בכוח", שהוא עדיין לפני התחלת קבלת שבת, נאמר "אנא בכוח דקבלת שבת", כלומר הקשור לקבלת שבת; ואילו ב"ופרוש עלינו", שהוא כבר בתוך העניין, נאמר "בקבלת שבת". אפילו כל אות כאן מדויקת בצורת ביטויה.

הפתגם עצמו מתייחס לסדר אמירת כמה מאמרים של אדמו"ר הצמח-צדק, בערב שבועות ובמהלך ימי חג השבועות של שנת תקפ"ט. מקור כל הקטע במכתב שכתב הרבי הריי"צ, ובכותרת כתוב "לאחד מחתניו" — כנראה בפשטות מכתב שכתב לרבי — שכל כולו עוסק בסדר ההיסטוריה של אלו שהיו חוזרים את המאמרים אצל רבותינו: אצל אדמו"ר הזקן, אצל אדמו"ר האמצעי, וכן הרבי הריי"צ עצמו.

הדברים יצאו לאור לאחר מכן בחוברת בפני עצמה בשנת תשס"ו, בשם "דברי ימי החוזרים", ובה כל הסקירה: מה נקרא בכלל "חוזר", מתי, כיצד היה הדבר וכיצד התפתח וכו'. שם מתואר שאצל הצמח-צדק נעשה לחוזרים קושי לחזור ולזכור את המאמרים, לעומת שהיה קודם לכן. מה היה הקושי? הצמח-צדק, באמירת המאמרים — כפי שרואים גם במאמריו הכתובים, וכנראה כך היה גם באמירה — היה משלב במאמרים פסוקים רבים ומפרשי הפסוקים, מאמרי חז"ל ומאמרי זוהר; ממש שילב את הכול בתוך המאמר. והחוזרים לא היו מורגלים ובקיאים בלימוד תנ"ך ובמפרשי הפסוקים, ואת כל מאמרי הזוהר לא הכירו. שכן בשמיעת המאמר היה עליהם גם להבין את הציטוטים וגם לזכרם לפי סדרם, והדבר היקשה עליהם מאוד.

עד שבשלב מסוים, המוזכר בשנת תקפ"ט, הגיע חסיד ושמו רבי נחום מסטרודוב. הוא היה בקי גדול ולמדן בפסוקים ומפרשים ובמאמרי חז"ל, ובקי גדול בכל זה ממילא, ולכן כששמע את מאמריו של הצמח-צדק קלט אותם היטב — יש שם ביטוי מעניין, שהדבר "נתפס אצלו כמו ספוג", כלומר נספג אצלו חזק מאוד — והבין את הדבר היטב. הוא היה היחיד שידע לחזור על כך, ומאז נעשה הדבר רוח חיים אצל כל החסידים, שהיה מי שיכול לחזור על המאמרים; ויש שם תיאור ארוך ומעניין.

בתוך התיאור הזה יש התייחסות לאותם מאמרים שאמר הצמח-צדק באותה שנה, בשנת תקפ"ט — מה אמר בערב שבועות, מה אמר ביום הראשון של שבועות ומה ביום השני. נקרא את הלשון. בשנת תקפ"ט חל שבת פרשת במדבר בה' בסיון, וחג השבועות היה ביום ראשון; נמצא שה' בסיון, ערב שבועות, חל בשבת. באותה שנה התחיל הצמח-צדק לומר מאמרים הקשורים לחג השבועות כבר מיום שישי.

וכך נאמר: "קודם הדלקת הנרות אמר רבנו הדרוש שאו את ראש כו' - פירוש שאו - כמו כי תשא - שאו את ראש", דהיינו ביום שישי ד' סיון, לפני הדלקת נרות, אמר הצמח-צדק מאמר שדיבור המתחיל שלו היה על המילים "שאו את ראש". מהו "שאו את ראש"? הוא הביא כפירוש רבי אברהם אבן-עזרא. לפי פירושו של האבן-עזרא — מעניין, על "כי תשא את ראש" שבפרשת כי תשא בספר שמות (כאן מדובר בפסוק מספר במדבר, אך על יסוד ביאורו של האבן-עזרא על "כי תשא את ראש" שבפרשת כי תשא) — ביאר הצמח-צדק את המילים "שאו את ראש" שבבמדבר.

מה מבאר האבן-עזרא? בקיצור רב, שלוש-ארבע שורות: מה שרואים אצל אנשים העורכים מפקד אוכלוסין ומונים אנשים — יש רשימה ארוכה של שמות, שם אחר שם, אך בכותרת שמים תמיד את המספר הכולל של כולם, שהוא המספר הכולל את כל הפרטים, ורק אחר כך מגיעים לפירוט. הוא מביא דוגמה נוספת — פרעה, ובאמת דוגמת שר המשקים: לשר המשקים היו עוזרים רבים, אך תמיד כשהזכירו, הזכירו את שר המשקים שהוא הראש, ותחתיו העוזרים; וכן בכל דבר. על יסוד גישה זו, שיש נקודה עיקרית ואחריה באים הפרטים, נקרא "שאו את ראש" — "שאו", כלומר מנו את הראש, מי נמצא בראש, המרכז הכולל את כל הפרטים הבאים לאחר מכן.

על פי זה ביאר הצמח-צדק את המושג "שאו את ראש" בפנימיות הדברים, וזה ביאור העניין: "על ידי עבודת הארת הנשמה שבגוף נעשה עלייה בראש ועצם הנשמה כמו שהוא למעלה". דהיינו, גם בנשמה יש אותם שני חלקים: יש עיקר הנשמה, הנשאר למעלה — כביכול הראש, הכותרת; ויש הפרטים — חלקי ההארה של הנשמה שירדה למטה לתוך הגוף. כאשר הנשמה ירדה לתוך הגוף, והיהודי עובד את ה' עם ההארה שבגוף, הרי על פניו זו ירידה, שכן החלק של הנשמה שלמעלה נעלה הרבה יותר, וירידתו למטה היא ירידה עבורה; אך אומרים ירידה לצורך עלייה — דווקא על ידי העבודה בפרטים למטה, "שאו את ראש", נעשית רוממות בראש הנשמה שלמעלה. והסביר כמה פסוקים ומאמרי זוהר ומדרש.

באותו מאמר שילב הצמח-צדק, כאמור לעיל, פסוקים ומאמרי זוהר, ועל יסוד זה הסביר. זה תיאור מה שאמר הצמח-צדק בערב שבת פרשת במדבר באותה שנה, תקפ"ט. עתה הוא ממשיך: מה אמר בשבת, שהיתה ערב שבועות; מה אמר ביום הראשון של שבועות ומה ביום השני.

וכך נאמר: "בשבת בצהריים אמר רבנו הדרוש וארשתיך לי לעולם וביאורו שנדפסו בלקוטי תורה". כשפותחים היום את ליקוטי תורה על פרשת במדבר, בדף ח' בעמודה השנייה מתחיל מאמר במילים "וארשתיך לי לעולם", ולאחריו מאמר נוסף שהוא ביאור על "וארשתיך לי לעולם". אלו שני הקטעים שאמר הצמח-צדק באותה שבת בצהריים, בערב שבועות.

"ביום א' דחג השבועות אמר רבנו הדרוש וספרתם לכם וביאורו" — אמר את המאמר "וספרתם", שהוא ההמשך בליקוטי תורה, המודפס אף הוא היום בליקוטי תורה, ואת הביאור השני בעניין "תספרו חמישים יום" הנספח בליקוטי תורה. הדברים נמצאים בפרשת במדבר בליקוטי תורה, בדף י"ב.

הרבי מציין על כך, שבפועל, כשמסתכלים בליקוטי תורה במאמר השלישי, "והחכמה מאין תמצא", אין בליקוטי תורה את הפתיח, הדיבור המתחיל "והחכמה מאין תמצא"; בליקוטי תורה כתוב בכותרת רק שזהו ביאור על הפסוק "תספרו חמישים יום". אך הרבי אומר שמסתבר כנראה שהפתיח והדיבור המתחיל היה "והחכמה מאין תמצא", אף שבפועל בליקוטי תורה לא נכנס פתיח זה.

ובשנת תשל"ח — שהיתה בה אותה קביעות של חג השבועות, שו' סיון חל ביום ראשון, וממילא שבת במדבר היתה בה' סיון כמו כאן — אמר הרבי שהימים האלה "נזכרים ונעשים", ולכן צריך לחוות את כל המסופר כאן, ובכל פעם שיש קביעות כזו יש לחזור על כל הדברים וללמוד באותם זמנים את המאמר כפי שאמרו הצמח-צדק. ואז אמר הרבי מאמר שדיבור המתחיל שלו היה "והחכמה מאין תמצא", המיוסד על אותו מאמר שאמר הצמח-צדק כאן. הרבי בחר לומר את המאמר התואם גם לתאריך, גם ליום, וגם לעובדה שהיה זה בערב חג השבועות.