"חדר" המאה שמונים ותשעה בהיכל היום-יום.
יום שישי א' סיון, מ' לעומר, ראש חודש, ה'תש"ג.
בפתגם הימים שלושה חלקים: הנהגה, השיעורים, והפתגם.
נתחיל בהנהגה: "עד י"ב בחודש - עד בכלל - אין אומרים תחנון" — כלומר, מהיום, א' סיון, עד י"ב סיון ועד בכלל, אין אומרים תחנון. דבר זה מופיע כבר בסידור אדמו"ר הזקן; יש בסידור קטע המופיע לפני המזמור "למנצח יענך", לאחר התפילה בבוקר, לפני "ובא לציון", שבו מנויים כל הימים שאין אומרים בהם תחנון — ואחד מהם הוא מא' סיון עד וכולל י"ב סיון.
מה הטעם בדבר? ידוע שבחג השבועות אין חול המועד כמו בפסח ובסוכות, אך בזמן שבית המקדש היה קיים היו יכולים להשלים ולהקריב את קורבנות החג במשך השבוע שלאחריו. נמצא שי"ב סיון הוא סיום ימי התשלומים, שמי שלא הקריב קורבן יכול להקריבו עד י"ב סיון.
מהו הדגש כאן, "עד י"ב בסיון"? כפי שהסביר זאת הרבי פעם באחת השיחות: לכאורה, אם מסתכלים על שאר החגים, כמו סוכות או פסח, בחוץ לארץ נמשך היום שאין אומרים בו תחנון עוד יום, שכן יש יום-טוב שני של גלויות. לפי זה היה צריך להיות שבחג השבועות בחוץ לארץ יסתיים היום שאין אומרים בו תחנון בי"ג סיון, בהוספת יום לימי התשלומים. אם כן, מדוע רק עד י"ב?
השאלה מתחזקת: ידוע שהסיבה ליומיים חג בסוכות ובפסח היא הספק — שלא ידעו מתי עיבר בית הדין את החודש וקבע את ראש חודש, ועד שהיתה השמועה מגיעה למקומות הרחוקים היו מוסיפים יום. אולם בחג השבועות, כמובא בהלכה, אין ספק, שכן חג השבועות קבוע — יום החמישים לעומר — ומועד הפסח כבר ידוע. וכשמגיע חג השבועות כבר יודעים הכול, גם במקומות הרחוקים ביותר, ואם כן אין צורך לעשות יומיים בחג השבועות.
ומה נאמר בהלכה? שאף שהדבר אכן ידוע, כדי שלא לחלק במועדות קבעו שיהיו יומיים גם בחג השבועות, שלא יהיה חילוק בין חג לחג. נמצא שיום-טוב שני של חג השבועות תוקפו חזק יותר משל שאר החגים, שכן בשאר החגים יום-טוב שני הוא מפני הספק, ואילו בחג השבועות אין ספק ובכל זאת קבעו יומיים משום הגזירה. לפי זה מתחזקת השאלה: מדוע לא נוסיף יום נוסף שאין אומרים בו תחנון, שיכלול גם את יום-טוב שני, שהרי יש חמישה ימי תשלומים לאחריו — ואם כן גם בי"ג סיון לא היה צריך לומר תחנון?
המענה פשוט: כל עניין הקרבת הקורבנות הוא בארץ ישראל, בבית המקדש. ולאלה הנמצאים בארץ ישראל בבית המקדש להקריב קורבנות, בוודאי אין יומיים חג באף חג — אין אצלם המושג של "ספיקא דיומא" ואין הדבר דומה לחוץ לארץ. בארץ ישראל, שבה נוגע כל עניין התשלומים, זה עד י"ב סיון בלבד, ולאחר י"ב אין דבר. וזהו הדגש שמדגיש אדמו"ר הזקן: "עד י"ב בחודש" — עיקר הדגש הוא "ולא לאחר מכן" — אין אומרים תחנון.
שיעורים: חומש, במדבר, יום שישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, א' בחודש, מתחילים שוב מתחילת התהילים — ביום הראשון מפרק א' עד וכולל פרק ט'.
תניא, ממשיכים ללמוד את פרק נ"ב. השיעור היומי מהמילים "ומהו הלבוש" עד המילה "התורה", והכול בעמוד ע"ג.
נעיין בפתגם היומי, שמקורו במכתב של הרבי הריי"צ מי"א סיון תק"ט. הפתגם פותח בציטוט שמקורו במדרש: "זרוק חוטרא לאווירא אעיקריה קאי". תרגומו: כשזורקים מקל לאוויר, בסופו של דבר אין הוא נשאר באוויר אלא נופל למטה, אל מקורו, לקרקע; ולא סתם, אלא — לפי אחד הפירושים — נופל באופן שהחלק שהוא ראשו, מרכזו, עיקרו ושורשו, יהיה למטה; הוא נופל על שורשו. כך הכלל, וכך אומרים הבריות.
המדרש אומר זאת בהקשר לסיפור שהגר לקחה אישה לבנה ישמעאל, כמו שנאמר "ותקח לו אמו אשה מארץ מצרים". רש"י מביא שם, ומקורו במדרש, מדוע לקחה הגר לישמעאל אישה דווקא מארץ מצרים — "מכאן אתה אומר: זרוק חוטרא לאוירא אעיקריה קאי". שכן הגר עצמה באה מארץ מצרים, וכשהיא מחפשת שידוך לבנה היא הולכת לאותו מקום שממנו באה; היינו, היא חוזרת תמיד לשורשה.
במקור נאמר הדבר על מצרים, על הגר וישמעאל, אך את הפתגם מעתיקים כעת לצד החיובי, וכך מביאו הרבי הריי"צ במכתב. יש שם דגש מעניין: הלשון בחז"ל היא "חוטרא", היינו מקל, בשונה מ"שורק" שהוא זמורה או ענף. ההבדל בין מקל ל"שורק" הוא, שהמקל כבר אינו מצמיח והוא יבש, ואילו ל"שורק" עדיין יש חיות וצמיחה. בכך החידוש: אפילו המקל, שכבר אינו צומח ויבש לגמרי, גם הוא חוזר אל שורשו.
הנמשל מתייחס לחסידים: כפי שנראה מיד בלשון, נתן הרבי לחסידים הראשונים כוח מיוחד. החסידים הראשונים היו קשורים מאוד לרבי, והרבי נתן שכל צאצאיהם לדורותיהם, תמיד, לא משנה היכן יהיו, יחזרו לשורש ולמקור. כמובן נראה כאן מה צריך לעשות כדי שהדבר יהיה בגילוי, אך זו הנקודה: לוקחים את "זרוק חוטרא", שבמקורו נאמר על הצד המצרי, והופכים אותו לצד החיובי — שיהודי תמיד יחזור לשורשו.
נקרא את לשון הפתגם בפנים: "זרוק חוטרא לאווירא אעיקריה קאי, נחלה בלי מצרים הנחילו אבותינו רבותינו הקדושים". "נחלה" היינו ירושה, "בלי מצרים" היינו בלי גבולות — כוח בלתי מוגבל נתנו רבותינו לחסידים הראשונים. החסידים הראשונים של רבותינו נשיאינו קיבלו מהרבי כוח עצום, נחלה מיוחדת בלי שום הגבלות.
מהו הכוח, מהי המתנה? "אשר בני בניהם ובני בנותיהם לדורותיהם" — שכל צאצאיהם לעד, עד סוף כל הדורות, בכל מדינה וסביבה שיהיו, לא משנה לאן יתגלגלו צאצאי החסידים, יהיה אצלם אותו "עיקריה", אותו שורש, הבא מהתקשרות אבותיהם לרבותינו נשיאינו. כל יהודי הבא מגזע החסידים יש לו שורש זה, אותו "עיקריה", וממילא — גם אם ייפול — תמיד יגיע באיזושהי צורה לשורש.
ומהו אותו "עיקריה" שיש אצל החסידים וצאצאיהם? "המשכת פנימיות הלב אל צור מחצבתו" — שפנימיות ליבו של צאצא החסיד תימשך תמיד אל צור מחצבתו, אל השורש שממנו נחצב וממנו בא, היינו אל רבותינו הקדושים.
המכתב מסיים את הפתגם: "לפעמים העיקריה מכוסה ונעלם בכמה לבושים". נכון שלכל אחד יש שורש, וכל אחד בא ממקור הקשור לשורש, אך לעתים אצל אותו צאצא שנפל למקום כלשהו נעלם השורש, ולא קל למצוא כיצד להחזירו אליו. לפיכך צריך לעשות משהו, עבודה עצמית, כדי להסיר את השכבות המסתירות, ואז יתגלה השורש.
מה צריך לעשות? "וזאת היא עבודת החפץ בחיים, להסיר את הכיסויים" — כל מי שיש לו חפץ בחיים ורוצה לחזור לשורשיו, עבודתו היא להסיר את הדברים המכסים והמעלימים על החיבור המחודש לשורש. "ולקבוע לו זמני לימוד בתורת החסידות" — כאשר אותו צאצא רחוק ילמד ויקבע לו קביעות עיתים בלימוד החסידות, יתעורר הקשר של פנימיות ליבו אל צור מחצבתו. "ולנהוג במנהגי הדת החסידיים" — כשמחדירים באותו צאצא מנהג חסידי, מנהג מעבודת החסידים, הדבר מחזירו אל השורש.
דברים אלו כתב הרבי הריי"צ בשנת תק"ט, והרבי הכניסם ל"היום-יום" בתרצ"ג. מעניין שבהתוועדות בחודש סיון תשמ"ח אמר הרבי, שמאז שנכנס הפתגם ל"היום-יום" בתרצ"ג כבר עברו חמישים וחמש שנה, ולפיכך הברכה והכוח שהכניסו רבותינו הקדושים אינם עוד רק לחסידים הראשונים וצאצאיהם, אלא התפשטו לכל עם ישראל — מאחר שהפצת המעיינות חוצה נעשתה באופן הרחב ביותר. נמצא שכיום הכניסו רבותינו לכל יהודי ויהודי את ה"עיקריה", ואפשר להחזיר כל יהודי אל השורש.
הרבי אף פירש פעם בצורה מעניינת את המילים "זרוק חוטרא לאווירא": ה"זרוק חוטרא לאווירא" הוא חלק מהפעולה שהרבי עושה ביהודי — נוטלו כשהוא על הרצפה, זורקו לאוויר ומרוממו למעלה. ובזה שהרבי מרומם כל יהודי לאוויר, הדבר עצמו מעורר את ה"אעיקריה קאי", ומגלה את שורשו. היינו, הרבי לוקח את כל הפתגם מתחילתו כפעולה חיובית: לא שהיהודי זרוק ואז חוזר, אלא שאף הזריקה כלפי מעלה היא חלק מהפעולה שפועל הרבי בכל יהודי — וזאת גם אם אינו מצאצאי חסידים באופן ישיר; כל אחד קיבל מתנה נפלאה זו, להתחבר לשורשו כראוי.
בזה אנו משלימים את ארבעת הפתגמים של הימים האחרונים — כפי שדיברנו בפתגם של אתמול, על הקשר של הרבי לכל יהודי ולכל חסיד באופן מלא, ושכולם בסופו של דבר יהיו קשורים ויחזרו לצור מחצבתם, בעזרת השם.