"חדר" המאה חמישים ושבעה בהיכל היום-יום.
יום שני כ"ח ניסן, י"ג לעומר, ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, קדושים, שני, עם פירוש רש"י.
תהילים, כ"ח בחודש, מפרק קל"ה עד וכולל פרק קל"ט.
תניא, ביום הזה מתחילים ללמוד את פרק מ"ד, מתחילת הפרק במילים "והנה כל", והשיעור מסתיים בעמוד ס"ג במילים "צפרא כו'".
מעניין לציין דבר הקשור לפתגם היומי: השנה שבה יצא לאור לוח ה"היום-יום", כפי שאנו רואים בתאריך, היא תש"ג. הלוח יצא לאור בפועל לחסידים בתחילת חודש ניסן, בי"א ניסן תש"ג. ובאותו יום, כ"ח ניסן תש"ג — ממש התאריך שאנו קוראים היום — יש מכתב שכתב הרבי הריי"צ לחסיד מסוים, ובו הוא כותב לו על ספר ה"היום-יום".
הוא כותב לו ביטויים מעניינים מאוד: זהו "ספרון בפורמט צנוע וקטן" — כשם שחסיד צריך להיות קטן בעיני עצמו — אך הוא "גדוש בפנינים וביהלומים מהמעיין ומהאוצר הכי גדול". הרבי הריי"צ מציין את שמו של הרבי, עורך ה"היום-יום", שהקדוש-ברוך-הוא חננו ביכולת מיוחדת להקים ארמון חסידי בעל שלוש מאות שמונים ושלושה חדרים, שלכל יום אמרתו ותוכנו. ואז אומר הרבי הריי"צ באותו יום: "אצטט לך את הפתגם של היום, כ"ח ניסן — מה בחר חתני לכתוב ביום הזה?", ומצטט את כל הפתגם.
נעיין בפתגם. מקורו, שנותן את הרקע, במכתב של הרבי הריי"צ עצמו, שכתב בט"ו מנחם-אב תרצ"ה. באותו מכתב מספר הרבי הריי"צ על האדמו"ר האמצעי, בנו של אדמו"ר הזקן, שכידוע עוד בחיי אביו מינהו אביו להיות המדריך של האברכים, והיה יושב עמם ומתוועד עמם. פעם אחת, בהתוועדות בנוכחות האדמו"ר האמצעי — עוד לפני נשיאותו — דובר על נושא אהבת ישראל.
אחד החסידים נטל כוס לחיים לעצמו ואמר: "לחיים, שהקדוש-ברוך-הוא יזכה אותי שתהיה לי אהבת השם אמיתית". לאחר זמן מה הרים האדמו"ר האמצעי כוס לחיים ואמר: "שהשם יתברך יזכה אותי שתהיה לי אהבת ישראל אמיתית". פרץ ויכוח בין החסידים — מה נעלה יותר, אהבת ישראל או אהבת השם — והם היו במבוכה ולא ידעו להכריע. כתוב שם שכמה שבועות התנהלו דיונים לכאן ולכאן, מה נעלה יותר, עד שהחליטו לשאול את אדמו"ר הזקן. עשו את ההכנה המתאימה, ניגשו אליו ושאלוהו, ואדמו"ר הזקן ענה בקצרה ובניגון — וזה הפתגם היומי.
נעיין בלשון: "החסידים שאלו את רבנו הזקן: איזו עבודה נעלית יותר, אהבת השם או אהבת ישראל? ויען" — מה ענה אדמו"ר הזקן? "אהבת השם ואהבת ישראל שתיהן כאחת חקוקות בנשמתו רוחו ונפשו של כל אחד מישראל". קודם כל, שתי אהבות אלו חקוקות בנשמתו של כל אחד ואחד; לכל אחד, בפנימיות נשמתו, יש אהבת השם ואהבת ישראל.
ומה נעלה יותר? על כך אומר אדמו"ר הזקן: "ומקרא מלא דיבר הכתוב" — יש פסוק מפורש, בנביא מלאכי, ממש בתחילתו (בפסוק השני): "אהבתי אתכם אמר השם", שהקדוש-ברוך-הוא אומר שהוא אוהב את עם ישראל. "ועל פי זה הרי גדולה אהבת ישראל" — משתי האהבות, אהבת ישראל גדולה יותר מאהבת השם. ומדוע? "דאוהב את מה שהאהוב אוהב".
כלומר, מהו המבחן שאתם באמת אוהבים את הקדוש-ברוך-הוא? שאתם אוהבים את כל מה שהוא אוהב. מאחר שהוא אוהב יהודים, הרי אם אתם אוהבים יהודים — סימן שאתם באמת אוהבים את הקדוש-ברוך-הוא, שכן אתם אוהבים לא רק אותו אלא גם את מה שהוא אוהב. וכיוון שאתם אוהבים את מה שהוא אוהב, נמצא שאהבת ישראל גדולה יותר מאהבת ה'. זהו כלל המבחן לכך שאתה באמת אוהב את הקדוש-ברוך-הוא — שאתה אוהב גם את מה שהוא אוהב.
יש עוד כמה פתגמים בלוח ה"היום-יום" על היחס שבין אהבת ה' לאהבת ישראל — למשל בי"ב מנחם-אב ובו' תשרי — פתגמים המשלימים את היחס בין שני הדברים.
הקשר של הפתגם דווקא ליום זה, כ"ח ניסן: היום הוא פרשת קדושים, שני, ובחלק של "שני" שבפרשת קדושים נמצא הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" — כך שהדבר קשור ממש ליום הזה.
ואם נחפש את הקשר לרצף יד החזקה לרמב"ם: אנו נמצאים בספר עבודה, כעת בהלכות יום הכיפורים — לאחר שסיימנו את הלכות מעשה הקרבנות. ואם מתבוננים במהות, מהו יום הכיפורים? יום המבטא את הקשר הכי פנימי בין יהודי לקדוש-ברוך-הוא, ואת אהבת הקדוש-ברוך-הוא ליהודי בדרגה הכי נעלית. לכן זהו יום שבו מגלה הקדוש-ברוך-הוא את אהבתו ליהודי, מנקהו ומטהרו ומוחל לו על כל העניינים.
אם כן, היום המבטא את האהבה הכי גדולה של הקדוש-ברוך-הוא לעם ישראל הוא יום הכיפורים, וזהו בעצם תוכן הפתגם — שהקדוש-ברוך-הוא אוהב, "אהבתי אתכם" אמר ה'. וזה תואם להלכות יום הכיפורים, שבסדר ההלכות אנו נמצאים בהן כעת.