"חדר" המאה חמישים וחמישה בהיכל היום-יום.
שבת כ"ו ניסן, י"א לעומר, ה'תש"ג.
שבת זו היא שבת מברכים, כמו שכתוב מיד בפתיחת הפתגם: "מברכים ר"ח אייר".
ומהו מנהג שבת מברכים? בכל שבת מברכים לאורך השנה מציין הרבי שני דברים: אמירת כל התהילים בהשכמה — מנהג שתיקן הרבי הריי"צ; והמנהג השני, שזהו יום התוועדות.
ההפטרה של שבת זו, שבת פרשת אחרי-מות, היא "הלא כבני כושיים". ומה החידוש בכך? בהפטרה זו יש הבדל בין מנהג הספרדים למנהג האשכנזים: מנהג הספרדים בפרשת אחרי-מות שההפטרה פותחת במילים "וידבר ה'", בספר יחזקאל, בפרק כ"ב; ואילו האשכנזים נוהגים להפטיר במקום אחר, בפרק התשיעי של עמוס, המתחיל ב"הלא כבני כושיים". כאן מציין הרבי שמנהגנו בהפטרה הוא כמנהג האשכנזים, להפטיר בעמוס ב"הלא כבני כושיים".
שיעורים: חומש, אחרי, שביעי, עם פירוש רש"י.
תהילים, כ"ו בחודש, אומרים את החצי השני של פרק קי"ט — מהאות מ"ם, המתחילה במילה "מה", עד סיום המזמור, המסתיים במילים "לא שכחתי".
תניא, מתחילים פרק מ"ג, מתחילת הפרק, מהמילה "והנה". השיעור מסתיים בעמוד 124 במילה "לקמן".
מקורו של הפתגם הנלמד היום במכתב שכתב הרבי הריי"צ בז' אייר תרצ"ב. בשבת מברכים הקודמת ב"היום-יום", בכ"ז אדר ב', שבת מברכים ניסן, הביא הרבי קטע אחר מאותו מכתב של הרבי הריי"צ, וכעת בפתגם היומי הוא מביא קטע נוסף ממנו — אלא שהקטע הנוכחי מופיע במכתב לפני הקטע שהובא בכ"ז אדר ב'.
באותו מכתב כותב הרבי הריי"צ ליהודי ומתאר לו התוועדות מסוימת שהיתה אצל הרבי הרש"ב, אביו. הרבי הריי"צ מספר: "כשהייתי אז ילד בגיל תשע", ומתאר את שהיה באותה התוועדות. היתה זו התוועדות בנוכחות כמה מזקני החסידים ועוד שניים-שלושה אברכים, וישב עמם הרבי הרש"ב; זה היה בפרשת אחרי.
בפתח דבריו אמר שם הרבי הרש"ב לנוכחים, שלכל אחד יש מקדש פרטי, כמו שנאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" — בתוך כל אחד ואחד. ומתבטא שם הרבי הרש"ב, שה"תוך" החסידי הוא באופן שונה מן ה"תוך" שבלא חסידות; ותודה לקדוש-ברוך-הוא שנתן לנו את רבנו הגדול, אדמו"ר הזקן, שגילה את מאור תורת הבעל-שם-טוב, ובעקבות זה זכו החסידים לאש שלא תכבה לעד ולנצח נצחים — כמו שנאמר בבית המקדש "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". ובהמשך מופיע הפתגם.
הפתגם מתייחס לפסוק שבפרשת אחרי-מות, המתאר את עבודת הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים: "ורחץ את בשרו במים ולבשם". הפסוק מתאר שהכהן צריך לטבול — "ורחץ את בשרו במים", שבלשון התורה הכוונה לטבילה — "ולבשם", ולאחר מכן ללבוש את בגדי הכהן.
הרבי הרש"ב מסביר שם מה עניינן של שתי פעולות אלו ברוחניות, בעבודת השם. מהו "ורחץ את בשרו במים", ואיזו פעולה רוחנית מתבטאת בכך? ומהו "ולבשם", מה עניין לבישת בגדי הקודש? כאן יבאר מהו "ורחץ", מהו "את בשרו", מהם "מים" ומהם "הלבושים" — כל פרט יבואר בעבודת השם.
הפתגם כתוב במקורו ביידיש, ובתרגום נאמר בפתיח: "משיחת אאמו"ר [אדוני אבי מורי ורבי]: חסידות תובעת שיהיה "ורחץ את בשרו במים ולבשם"". כלומר, השכלת החסידות, כשלומדים חסידות — התובנות שבה — צריכות לנקות ולרחוץ את הבשר, ולהדיח ולהוריד את "את בשרו".
מהו "את בשרו"? "את הטפל לבשרו". ישנם דברים הנטפלים ונדבקים לבשר; יש לך גוף שהקדוש-ברוך-הוא ברא, אך הגוף גורר אותנו לכל מיני הנהגות ונדבקים לנו כל מיני דברים. את כל התוספות הללו — הנקראות "את בשרו", שכן "את" בלשון התורה מורה על הדבר הטפל לבשר — צריך להדיח ולהוריד. "ורחץ את בשרו" — יש להדיח ולהוריד את כל הדברים שנטפלו לבשר.
וכיצד מדיחים זאת? זו השכלת החסידות. לימוד החסידות הוא כמו המים שדרכם מורידים. ומהם הדברים שנטפלו לבשר? מפרט הרבי הרש"ב: כל ההרגלים שהבשר גורם לנו — שמתרגלים לאכול באופן מסוים, לדבר באופן מסוים ולנהוג באופן מסוים — כל אותם הרגלים שאינם על פי תורה ואינם על פי הנהגה חסידית, אותם צריך להדיח ולנקות. ורק אז אפשר לגשת ללבוש את בגדי הקודש, כמו שאומר הפסוק "ורחץ את בשרו במים ולבשם"; אי אפשר ללבוש את בגדי הקודש אם עדיין לא הדחת את ה"את בשרו".
ומהם בגדי הקודש? מפרט הרבי הרש"ב: "מחשבת ודיבור חסידות והנהגתם של חסידים בהתבוננות קודם התפילה - בגדי קודש הם". בתניא כתוב שיש שלושה לבושים: מחשבה, דיבור ומעשה, והם הבגדים. ההנהגה החסידית שלפני התפילה — זהו המעשה; ההתבוננות בדברי חסידות ובמאמרי חסידות — יש בה דיבור בדברי חסידות ומחשבה בענייני חסידות. אלו שלושת הלבושים הנקראים "בגדי קודש".
הם נקראים "בגדי קודש", לפי שהם בגדים שניתנו לנו במתנה מן הקודש. אדמו"ר הזקן נתן לנו במתנה את תורת החסידות, שבה נוכל למלא את המחשבות ואת הדיבורים ולנהוג בהנהגה כזו; אלו בגדי קודש שקיבלנו מן הקודש, מן המוכן. אנו באים אל המוכן — יש לנו בגדי קודש.
אך להדיח את הבשר, להוריד את ההנהגות שנטפלו לבשר — זאת אין נותנים לך מלמעלה; זאת אתה צריך לעשות לבדך. אינך יכול לגשת אל הבגדים שניתנו לך מלמעלה אם לא עבדת קודם לכן בעצמך להדיח את הנטפל לבשרך. את מה שיש למלא בלבושים — מחשבה, דיבור ומעשה — נותנים לך במתנה מלמעלה, ואינך צריך לחפש; יש לך דברי חסידות שאתה יכול לחשוב, ללמוד וכו'.
אך להדיח, לשטוף ולנקות את הדבר הטפל שנוצר מן הבשר, מן הדבר שהאדם מונח בו, וגם להפוך את הבשר עצמו לבשר קודש — כלומר, גם להוריד את הדברים הנטפלים וגם להפוך את הבשר למשהו עדין וקדוש — זאת אתה צריך לעשות בעצמך, בכוח עצמו. אף אחד לא ישטוף עבורך את בשרך ולא יוריד עבורך את הרגליך; את זאת עליך לעשות לבדך.
זהו מה שחסידות תובעת מיהודי. על כך מסר אדמו"ר הזקן את נפשו — שהחסידים יהיו כראוי, שיפעלו. הוא נתן את כל הכלים, ומצפה שאת הרחיצה נעשה בעצמנו. אדמו"ר הזקן פתח את הצינור של מסירות נפש, שאדם יוכל לעבוד את השם בתפילה; וכפי שאמרתי קודם, שלפני התפילה יש את המחשבה, הדיבור והמעשה של חסידות, שהם בגדי קודש — על נתינת דבר זה מסר את נפשו. אלו בגדי הקודש שמקבלים מלמעלה; אך הוא מצפה שהאדם למטה יעשה בעצמו את הניקיון.
ומהי התפילה שצריך להתכונן אליה? התפילה היא ההזדמנות להיות דבוק וקשור לעצמות אין-סוף. החסידות מעמידה את החסיד פנים אל פנים מול עצמות אין-סוף — זו התפילה. וכדי להגיע לכך, ישנם הלבושים, שהם ההכנה לתפילה, ולפני כן ישנו ה"ורחץ את בשרו", שהוא העבודה העצמית. לאחר כל סדר עבודה זה אפשר להגיע ליעד ולמטרה.
זו נקודה שעליה דיבר הרבי בהתוועדות הראשונה של קבלת הנשיאות בי"א ניסן תשי"א. הרבי הדגיש שיש נתינת כוח מלמעלה, ואמר על עצמו שיעזור וייתן נתינת כוח מלמעלה; אך היה שם ביטוי: "אל תחשבו שבחרתם מישהו שיעשה בשבילכם את העבודה" — את העבודה צריך כל אחד לעשות בעצמו, ותהיה עזרה וסיוע. זהו הרעיון עצמו המובע כאן, בשבת מברכים של חודש אייר, בתוכן הנפלא של הפתיחה.