"חדר" המאה חמישים וארבעה בהיכל היום-יום.
יום שישי כ"ה ניסן, עשרה לעומר, ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, אחרי מות, שישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, כ"ה בחודש, אומרים את החצי הראשון של פרק קי"ט — מהפסוק הראשון המתחיל במילה "אשרי", עד סיום אות ל', המסתיים במילים "רחבה מצותך מאד".
תניא, לומדים ביום הזה את החלק האחרון של פרק מ"ב, מהמילים "וגם להיות" עד סיום הפרק, המסתיים במילים "כמו שכתוב במקום אחר".
הפתגם היומי קצר, ומקורו במכתב שכתב הרבי הריי"צ בכ"ה ניסן תרצ"ח. המכתב מופנה לאחד החסידים, שסיפר לרבי במכתבו על הפעולות הטובות שהוא עושה במקום מגוריו — שבכל שבת הוא חוזר חסידות ברבים, ומלמד גמרא ומשניות ברבים — ולכאורה עושה דברים נפלאים. במכתב דורש ממנו הרבי הריי"צ לעשות הרבה יותר ממה שהוא עושה, ומסביר לו בדרך משל, שכמה שאתה עושה טוב — עליך להתאים את עשייתך לכישרונותיך; ואם אתה עושה שלא לפי כישרונותיך, אין זה נחשב שעשית.
וזו הדוגמה שהוא מביא לפנינו: "העבודה היא בכל אדם לפי מהותו ומעלתו" — העבודה הנדרשת מכל אדם צריכה להתאים למעלתו, למהותו, לכישרונותיו וליכולתו. והוא מביא דוגמה: "מי שיש בידו לנקוב מרגליות" — אדם שכישרונו ועבודתו ליצור מחרוזות של פנינים, נוקב מרגליות ומחברן יחד לתכשיט אחד, "או ללטוש אבנים טובות" — שעבודתו מוכשרת ליצור תכשיטים יפים, ליטול אבנים טובות וללטשן ולהכינן למצבן הטוב.
"ועוסק" — במקום לעסוק במה שהוא יכול לפי מעלתו, הוא עוסק "בעבודת מלאכת אפית לחם": הולך למאפייה ולומד לאפות לחם. אי אפשר לזלזל באפיית לחם, שהיא דבר חיוני מאוד; אך אנשים היודעים לאפות לחם רבים הם, ואילו ליטוש אבנים טובות או ניקוב מרגליות היא עבודה מיומנת יותר. ואם האדם המוכשר לעבודה הגדולה יותר מתעסק באפיית לחם — "ומובן דוגמת כל זה בעבודה".
כל זה אפשר להבין בעבודת ה'. למה הכוונה בעבודת ה'? במכתב אין הרבי הריי"צ מפרט זאת, אך באחד המקומות כותב הרבי בהערה לאחד המאמרים, שכדי להבין מהי עבודת "לנקוב מרגליות", יש לעיין במאמר של אדמו"ר הזקן בשיר השירים. ובתמצית מה שכתוב שם: אדמו"ר הזקן מסביר מהי עבודה זו של ניקוב מרגליות — נוטלים אבנים טובות, עושים בהן נקב וחלל, ואז מחברים דרך חוט אבן לאבן, שלא ייפרדו, ונעשה מהן תכשיט.
ומהי המשמעות הפנימית של זה בעבודת ה'? הוא מסביר שהאבנים, כמו שכתוב בספר יצירה, הן אותיות — אותיות שנפלו, במה שנקרא בקבלה "שבירת הכלים", לעולם הזה. כל דבר בעולם, כל חפץ גשמי, הוא יצירה אלוקית שנבראה על ידי אותיות עשרה מאמרות, אלא שהוא נפל, היינו שאין רואים בו את אמיתתו.
ומהי עבודתו האמיתית של האדם? ליטול את האבנים הללו, ותחילה לעשות בהן חלל, כדי שאפשר יהיה ליצור מהן תכשיט. תחילה צריך שיהיה חלל, מקום פנוי — היינו שצריך להיות ביטול, לבטל את עצמך לקדוש-ברוך-הוא, ולגלות בכל דבר כיצד הוא משרת את המטרה האלוקית, ולא שהוא דבר בפני עצמו על כל מעלתו, אלא רק משרת את המטרה. כשאתה מגלה בו שהוא משרת את המטרה — אתה עושה בו חלל, נוקב בו ופועל בו את הביטול, ואז אפשר להכניס בו את החוט.
אדמו"ר הזקן מסביר שם, שהחוט הוא כמו שאומר הפסוק "קול יעקב", כמו המילה "כל" הכתובה עם וי"ו — כחוט המחבר אבן לאבן, שמביא את כל העולם למטרתו האמיתית. זו עבודה משמעותית מאוד בעולם, לקשר כל דבר לאלוקות; זה נקרא "לנקוב מרגליות". וזה מה שאומר: "מובן דוגמת כל זה בעבודה".
ואף שאפיית לחם היא "עבודה ומלאכה נצרכת ומאד" — שהרי אי אפשר לחיות בלא לחם, ו"אם אין קמח אין תורה" — ובכל זאת, אותו אדם היודע לנקוב מרגליות והמתעסק באפיית לחם, "בכל זה לחטא יחשב לאיש ההוא". יאמרו לו: "אתה חוטא!", וישיב: "הרי אני עושה דבר חשוב". אכן אתה עושה דבר חשוב הנצרך, אך לפי כישרונותיך יש לך דברים חשובים ומשמעותיים יותר לעשות.
וזה מה שכותב הרבי הריי"צ לאותו יהודי: אף שאתה כותב שאתה עושה דברים נפלאים כאלה ומלמד חסידות ומלמד רבים — עדיין אתה יכול לעשות יותר, לפי יכולותיך. בהמשך המכתב, שאותו כבר למדנו בפתגם של ה' ניסן, מדובר על "אין אדם מכבד את מקומו", בעניין הכבוד והאדם — המשכו של אותו מכתב. על כל פנים, זהו המסר כאן: שאדם צריך לשים לב מהם כישרונותיו, מהו תפקידו, ובמה עליו להתעסק.
ומקשר זאת לסדר הרמב"ם. לפי הפתגמים היומיים אנו נמצאים בספר עבודה שברמב"ם. סיימנו את הלכות מעשה הקרבנות, וההלכות הבאות בתור הן הלכות תמידין ומוספין. והקשר בין הלכות תמידין ומוספין לפתגם היומי: יש שם אריכות שלמה בעניין אפיית לחם — אפיית לחם הפנים של בית המקדש. הרבי אומר כאן שאפיית לחם היא עבודה נצרכת ומאוד, והיא אחת הפעולות שנעשו בבית המקדש, שעליהן מדובר בהלכות תמידין ומוספין. ובכל זאת עליך לדעת, שאף בעבודת המקדש — אם יש לך דבר חשוב ומיומן יותר, עליך לעשות את המתאים לך הרבה יותר.