"חדר" המאה חמישים ושלושה בהיכל היום-יום.
יום חמישי כ"ד ניסן, תשעה לעומר, ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, אחרי-מות, חמישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, כ"ד בחודש, אומרים פרק קי"ג עד פרק קי"ח כולל.
תניא, נמצאים בפרק מ"ב. השיעור היומי בדף ס"א, מתחיל מהמילים "בעוד זאת", ומסתיים במילים "ידיו כו'".
לפתגם היומי יש שורה ראשונה של הנהגה הקשורה לימים אלו, ולאחריה הפתגם עצמו. בהנהגה אומר הרבי: "נוהגין שאין מברכים שהחיינו בימי ספירת העומר". יש בדבר מנהגים שונים; יש הנוהגים לברך שהחיינו ללא הגבלה. ואצלנו היה המנהג שבכל ימי ספירת העומר אין מברכים שהחיינו, לא על פרי חדש ולא על בגד חדש.
אנו נמצאים בכ"ד ניסן. יום קודם לכן, כ"ג, היה איסרו חג; החג הסתיים בכ"ב. את ההנהגה שאין מברכים שהחיינו מכניס הרבי בכ"ד ניסן, ולא בכ"ג — לא באיסרו חג. ייתכן שאפשר ללמוד מכך, שבאיסרו חג עדיין קשור הדבר לחג ועדיין אפשר לברך שהחיינו, והמנהג שלא לברך שהחיינו בימי ספירת העומר מתחיל מכ"ד ניסן והלאה.
מעניין שבנוגע לספירת העומר עצמה, שאין מברכים בה שהחיינו כמו שכתוב כאן, במשך כל השנים ידעו בחב"ד שההנהגה היא שאין מברכים שהחיינו בכל ימי ספירת העומר בלא הבדל, כולל שבת. אולם בתשמ"ט התגלה דבר חדש: הרבנים הראשיים לישראל דאז, הרב מרדכי אליהו והרב אברהם שפירא, היו ביחידות אצל הרבי, ובין הדברים דובר על נושא ברכת שהחיינו. אז אמר להם הרבי, שאצלנו בחב"ד נוהגים שאין מברכים שהחיינו בימי ספירת העומר, מלבד שבתות ול"ג בעומר. כלומר, בשבתות של ספירת העומר כן מברכים שהחיינו, ורק בימי החול אין מברכים. דבר זה אמר להם הרבי אז, ובתשמ"ט אכן התחדשה בחב"ד נקודה זו — שבשבתות כן מברכים שהחיינו.
לאחר מכן בא הפתגם היומי, שמקורו בהתוועדות של הרבי הריי"צ בי"ט כסלו תרפ"ט. שם, בקטע קודם, מדבר הרבי הריי"צ אל אחד החסידים (שמו מופיע בשיחה בראשי תיבות), ואומר לו שאת הלא-טוב שיש צריך לזרוק — בלשונו שם, "לארץ גזרה", כביטוי שבתורה על "השעיר לעזאזל". את הלא-טוב צריך לזרוק.
לאחר שהוא מדבר באופן ספציפי אל אותו חסיד, הוא אומר אמירה כללית, וזה ההמשך שם. המקור ביידיש, ובתרגום: "לא-טוב יש לכל אחד ואחד מאיתנו" — לכל אחד ואחד יש את הלא-טוב שלו, את העניין האישי והספציפי שלו שהוא בגדר לא-טוב.
וכדי שלא ירגיש אדם בושה בעצם העובדה שיש בו משהו לא-טוב, ויימנע מלהתעסק בכך, אומר הרבי הריי"צ בפתגם: יש לך לא-טוב? לכולם יש; וההתעסקות בכך ובביטולו היא עבודה קדושה וחשובה. וכלשונו: "השעיר לעזאזל הי' עבודה מעבודת בית המקדש". אחת מעבודות בית המקדש היתה ביום הכיפורים, כשעל שני השעירים היו עושים גורלות, ושעיר אחד נשלח לעזאזל. זו עבודה בבית המקדש וחלק מעבודת המקדש — ליטול את הלא-טוב ולזרוק אותו. אין זה דבר שעושים כלאחר יד, אלא עבודה חשובה בבית המקדש.
וכיוון שכל נברא אינו מושלם, יש אצלו נקודות או עניין שהוא לא-טוב, ואת הלא-טוב צריך פשוט לשלח "לארץ גזרה" — למקומות שמאחורי הרי החושך, שלא תהיה לו שום שייכות. הנקודה כאן, כאמור, היא שברור שצריך להיפטר מן הלא-טוב, אך יש לדעת שזה חלק מעבודת בית המקדש. גם בבית המקדש יש עבודה של ניקוי והוצאת הלא-טוב; אין זה דבר נדיר, אלא ישנו אצל כל אחד ואחד.
ולסיום, זה כמה ימים שלא קישרנו את הפתגם לסדר לימוד הרמב"ם, שכן לעתים יש הפסקה של כמה ימים שאין מוצאים בהם את הקשר המדויק. אנו נמצאים עדיין בסיום הלכות מעשה הקרבנות שבספר עבודה, ולפתגם היומי יש רמז מעניין מאוד. בסיום הלכות מעשה הקרבנות, בפרק האחרון (פרק י"ט), יש התייחסות הלכתית לשעיר המשתלח — מה הדין אם הקריבוהו לאחר שהתוודו עליו את כל העוונות. נמצא שיש התייחסות לשעיר המשתלח ממש בסוף הלכות מעשה הקרבנות, וגם הפתגם היומי מתייחס לשעיר המשתלח כמסר.