"חדר" המאה חמישים ואחד בהיכל היום-יום.
יום שלישי כ"ב ניסן, אחרון של פסח, שבעה לעומר, ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, אחרי מות, שלישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, כ"ב בחודש, שני הפרקים — פרק ק"ו ופרק ק"ז.
תניא, אנו נמצאים בפרק מ"ב. השיעור היומי מתחיל בעמוד ס' במילה "וגם", ומסתיים בעמוד 120 במילים "כנ"ל פרק ב'".
קודם כל, יש כאן הנהגה של אחרון של פסח, ופתגם הקשור לסעודה המיוחדת של אחרון של פסח. בהנהגה הוא אומר: "ביום מהדרין לקדש, מתפללים מנחה ואחר כך סעודת יום טוב". כאן מציין הרבי מנהג מיוחד שבפועל ממש אין נוהגים בו: בסעודת היום עושים קידוש, אוכלים מעט — מה שנקרא "קידוש במקום סעודה" — מתפללים מיד מנחה, ורק לאחר מכן מתקיימת סעודת יום טוב. בפועל ממש אין אנו נוהגים במנהג זה.
לאחר מכן יש התייחסות לסעודה המיוחדת של אחרון של פסח, המוכרת לנו כ"סעודת משיח". הוא אומר: "הבעש"ט היה אוכל ג' סעודות באחרון של פסח". כשם שבשבת יש שלוש סעודות, כך היה הבעל שם טוב אוכל שלוש סעודות באחרון של פסח, שהוא יום טוב, והדגש הוא שהסעודה השלישית נקראה "סעודת משיח".
מדוע דווקא הבעל שם טוב? הוא זה שגילה את העניין. כידוע, עניינו של הבעל שם טוב היה לגלות אלוקות בעולם, והוא גילה את הייחודיות של קשר אחרון של פסח לסעודת משיח. ידוע גם שגילויו של משיח קשור במיוחד לבעל שם טוב, כפי שאמר מלך המשיח לבעל שם טוב בעת עליית הנשמה המפורסמת, כששאלו "אימתי קאתי מר?", והשיב לו: "כשיפוצו מעיינותיך חוצה" — כשאצא החוצה, אז "קאתי מר". היינו, שביאת המשיח קשורה באופן מיוחד עם הבעל שם טוב, והוא זה שגילה את עניין סעודת משיח.
סעודת אחרון של פסח היתה נקראת אצל הבעל שם טוב "משיח'ס סעודה" [סעודה של משיח], שכן "אחרון של פסח איז מעיר גילוי הארת המשיח" [אחרון של פסח מאיר את גילוי הארת המשיח]. כיוון שביום זה מאיר גילוי הארת המשיח, בא הדבר לידי ביטוי גם בסעודה כפשוטה שאוכלים בו.
בנוסף לסעודה, יש עוד הנהגה שהנהיג הרבי הרש"ב, כפי שהוא אומר בקטע הבא: "שנת תרס"ו". תרס"ו היתה שנה מיוחדת; מביא הרבי הרש"ב, וכן מובא בכמה ספרים, שבתרס"ו היתה "שנת קץ", שנה מיוחדת שהיה בה עניין של שלב חשוב בביאת המשיח. ולכן בשנה זו — כידוע שהחסידות היא כלי והכנה לביאת המשיח — עיקר גילוי החסידות באופן של הבנה והסברה היה בתרס"ו, שאז גילה הרבי הרש"ב אפילו דברים שהרמב"ם כותב עליהם שהם דברים סתומים, שאין יודעים אותם עד שיהיו; גם דברים סתומים אלו ביאר והסביר הרבי הרש"ב בתרס"ו בהרחבה גדולה, כי היתה זו שנה מיוחדת מאוד, שהיה בה הקץ לביאת המשיח.
ולכן היתה גם ההנהגה, כפי שהוא אומר: "שנת תרס"ו התחיל הסדר אשר תלמידי תומכי תמימים יאכלו יחד בחג הפסח בהיכל הלימוד". עד אז היה הסדר שהתלמידים היו אוכלים באכסניות של בעלי הבתים בליובאוויטש, אך באותה שנה התחיל הסדר שהתמימים לא יאכלו מפוזרים בבתי האכסניות של המקום, אלא כולם יחד בהיכל הלימוד. והיו אז "ש"י [310] תלמידים וח"י [18] שולחנות" — תלמידים רבים נכחו בסעודה המיוחדת באותה שנה בחג הפסח בליובאוויטש.
"סעודת אחרון של פסח אכל אאמו"ר [הרש"ב] יחד עם התלמידים". קודם הזכיר שבחג הפסח בכלל אכלו התלמידים כולם יחד, וכשהגיע אחרון של פסח השתתף הרבי הרש"ב בעצמו עם התלמידים בסעודה המיוחדת, "וציוה לתת לכל תלמיד ד' כוסות" — שכל תלמיד יקבל ארבע כוסות של יין בסעודה זו של אחרון של פסח, ואמר אז "דאס איז סעודת משיח" [זו סעודת משיח] — על עניין ארבע הכוסות שהוסיף.
עוד אמר הרבי הרש"ב, שההבדל בין הימים הראשונים של פסח לאחרון של פסח — ששניהם יש בהם עניין של ארבע כוסות — הוא, שבימים הראשונים ארבע הכוסות הן כנגד עניינו של משה רבינו, שהוא זה שגאל את עם ישראל, ואילו באחרון של פסח ארבע הכוסות הן כנגד משיח. ועיקר ההבדל בין משה רבינו למשיח, שעיקר עניינו של משה רבינו הוא גילוי התורה, ועיקר עניינו של משיח הוא גילוי פנימיות התורה.
זהו יין — ארבע כוסות יין. יין הוא דבר שיש בו טעם, כמו בגשמיות שהיין יש בו טעם; וההדגשה שיש ארבע כוסות פירושה שהלימוד שגילה משה רבינו והלימוד שיגלה משיח הוא לימוד בהבנה והסברה, לימוד בצורה בהירה וברורה. לכן מתבטא הדבר בסעודת משיח בעניין ארבע הכוסות, המראה על שלב חשוב מאוד בגילוי משיח.
וידוע שאמנם אז נגע הדבר לתמימים בתור תמימים, אך במשך השנים, ובמיוחד אצל הרבי, ביקש הרבי שיפיצו זאת בכל תפוצות ישראל, שיהיה שייך לכל יהודי ויהודי — אנשים, נשים וטף — עניין ארבע כוסות היין בסעודת אחרון של פסח, שהיא סעודת משיח, שכן עניינו של משיח קשור לכל אחד ואחד. ועתה בוודאי הזמן כבר שייך ממש לעניין זה.