"חדר" המאה ארבעים ושמונה בהיכל היום-יום.
שבת י"ט ניסן, ד' לעומר, ה'תש"ג.
קודם כל ישנה כאן התייחסות לשני מנהגים הנוהגים בשבת של חול המועד פסח, ולאחר מכן השיעורים והפתגם היומי.
ההנהגה הראשונה: "גם בשמחה ובצהלה". הכוונה היא לאמירת "לכה דודי" בשבת, שבסופו, בקטע האחרון "בואי בשלום", הנוסח הרגיל הוא "גם ברינה ובצהלה"; אך כשחל יום טוב או שבת חול המועד, מודגש בסוגריים המילה "בשמחה". וכיצד אומרים? האם מוסיפים, מורידים, או מחליפים? כאן הדגש הוא שאומרים "גם בשמחה ובצהלה" — מורידים את המילה "ברינה" ואומרים "גם בשמחה ובצהלה". זהו המנהג בשבת שחלה ביום טוב או בשבת חול המועד.
ההנהגה השנייה: "שלום עליכם, אשת חיל, מזמור לדוד, דא היא סעודתא, ובמוצאי שבת ויתן לך - בלחש". "מזמור לדוד" הוא הנאמר לפני התחלת הקידוש; "דא היא סעודתא" הוא הקטע הנאמר בליל שבת לפני הקידוש; וכאן מוסיף גם את "ויתן לך" של מוצאי שבת. בקביעות כזו, כשחלה שבת ביום טוב או בשבת חול המועד, אומרים את כל אלה בלחש. מה החידוש בכך? במנהגי רבותינו נשיאינו יש מקומות שבהם מתואר שרבותינו נשיאינו לא אמרו זאת כלל, ואכן בהוצאה הראשונה של ה"היום-יום" בתש"ג לא היה כתוב כמו כאן, אלא שאין אומרים את כל הדברים הללו; ובמקומות אחרים כתוב שרבותינו נשיאינו כן אמרו. בפועל הכניס הרבי את המנהג, וכך בהוצאה השנייה השתנה, שאומרים זאת אך בלחש — שכן אין פשרה בין "אין אומרים" ל"אומרים", ולכן אומרים בלחש.
שיעורים: חומש, אחרי-מות, שביעי, עם פירוש רש"י.
תהילים, י"ט בחודש, מפרק צ' עד פרק צ"ו כולל.
תניא, ביום הזה מתחילים פרק מ"ב, מתחילת הפרק, מהמילה "והנה". השיעור היומי מסתיים בעמוד 118 במילה "ידע וגו'".
הפתגם כולו מתייחס לביאור שנתן פעם הרבי הרש"ב לארבע הקושיות של "מה נשתנה", שבו הסביר כיצד הן ארבעה ביאורים במעלת הגאולה העתידה לעומת הגאולות שקדמו לה. מעלה זו נוצרת כתוצאה מהשינויים השונים שחלים בזמן הגלות, בזיכוך הגוף, ומהם נוצרו ארבעה שינויים, שאותם הוא מציין בארבע הקושיות.
תחילה הוא אומר: "פעם פירש אאמו"ר [אדוני אבי מורי ורבי - הרש"ב] מה נשתנה" — שהרי הלשון היא "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות". לילה הוא משל לגלות, ולפיכך מסביר "מה נשתנה הלילה", היינו מה נשתנתה ה"גלות שנמשל ללילה, "הזה" — האחרון, מכל הלילות - גלויות שקדמו". עיקר השאלה היא מה משתנה בתוצאה — מה יקרה לאחר הגלות האחרונה, כשנגיע לגאולה העתידה, לעומת מה שאירע לאחר הגלויות הקודמות; שגם בהן היו גאולות מסוימות, אך הגאולות לא היו מושלמות, ואילו הגאולה העתידה שתבוא לאחר הגלות הנוכחית — תהיה מושלמת.
את כל הביאור שהרבי הרש"ב מסביר כאן בפנימיות, חזר עליו הרבי פעם בפסח בתשל"ב, וחלק מהקטעים הסביר באופן שצריך לבארו אפילו לילדים, שגם הם יבינו; חלק מהביאורים הסביר הרבי בשפה מונגשת ומובנת אף לילדים. נעיין בלשון ונשתדל להבין.
הקושיה הראשונה — כאן לפי הסדר שבנוסח חב"ד, שבו מתחילים בשאלה "שבכל הלילות אין אנו מטבילין". וכך הוא מסביר: "שבכל הלילות אין אנו מטבילין - לשון מירוק, נקיון וטהרה - אפילו פעם אחת". טבילה, כידוע, כאדם הטובל במקווה — עניינה הפנימי הוא ניקיון וטהרה. כל גלות באה להביא טהרה לאדם, למרקו, ולהסיר ממנו את העניינים הלא ראויים שנדבקו בו; אך הגלויות הקודמות, אף שמירקו וטיהרו, לא היתה טהרתן מוחלטת. זהו "אפילו פעם אחת - לא נגמר המירוק בהם", היינו שלא השלמנו ותיקנו.
ישנם כמה תחומים שבהם אדם יכול וצריך לתקן — למרק ולתקן את ענייני הגוף, או למרק ולתקן את ענייני הנפש. הרבי, כשהסביר זאת לילדים, אמר שאף ילד יודע שיש שני סוגי עבירות: עבירות מצד הגוף ועבירות מצד הנשמה. ונתן דוגמה: אדם האוכל דבר שאינו כשר לגמרי — הדבר הגורר אותו הוא תאוות הגוף; ולעומת זאת יש עבירות הקשורות יותר לענייני הנפש, כגון שקרא קריאת שמע בלא אהבת ה' הראויה, שאלו ענייני הנפש. לכאורה היינו מצפים שלאחר מירוק מסוים, לפחות תחום אחד יסודר לגמרי ולא ישוב עוד — או תחום הגוף או תחום הנפש.
אך הוא אומר, שבכל הלילות אין לנו מטבילין — לשון מירוק, ניקיון וטהרה — אפילו פעם אחת, שלא נגמר בהם המירוק. "אפילו פעם אחת", היינו אפילו תחום אחד, אי אפשר לומר שסודר לגמרי, שכן אחריהם באה עוד גלות, ושוב היו אתגרים הקשורים לגוף או לנפש. אבל "הלילה הזה - שתי פעמים" היינו בגלות הנוכחית, יהיה המירוק מוחלט, ונצליח לסדר את שני הכיוונים — יהיה "מירוק גוף וגילוי הנפש"; לא יהיו עוד אתגרים של תאוות הגוף, ולא יהיו עוד אתגרים של כישלונות הנפש. זהו ההסבר על הקושיה הראשונה.
הקושיה השנייה: "שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ או מצה", כפי שיסביר בהמשך, שחמץ ומצה הם סמל לעבודה: מצה — עבודת הנפש האלוקית, וחמץ — עבודה ופעולה לנפש הבהמית. אם כן, בכל הלילות, "היינו כי גם אחר הגלות", מהי עבודתנו? "חמץ או מצה" — יש לנו ברוך השם התעסקות עם הנשמה, אך עדיין יש לנו גם התעסקות עם הגוף; איננו אוכלים רק מצה, ואיננו מתעסקים רק עם הנשמה. וכפי שהוא מפרט, גם לאחר הגלויות הקודמות, "העבודה היא מצד הנפש האלוקית" — שביטויה הוא "מצה", שכידוע עניינה "ביטול", שאין נותנים לה לתפוח — "ומצד הנפש הבהמית", שביטויה "חמץ", שהוא "ישות".
לאחר הגלויות הקודמות עדיין היינו לא רק במצה אלא גם בחמץ; אבל "הלילה הזה אחר גלות האחרונה - כולו מצה - שיועבר רוח הטומאה", היינו לאחר הגלות האחרונה, לא תהיה לנו עוד התעסקות עם ענייני הנפש הבהמית ועם הישות. מדוע? לפי "שעבר רוח הטומאה" — אין עוד התעסקות עם רוח הטומאה, אין עוד ישות; ולכן כולו מצה, להתעסק רק עם הנפש האלוקית.
הקושיה השלישית: "שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות". מהי המשמעות? במובן הפנימי: בכל הגלויות, לאחר שיצאנו מהגלות, התעוררה בנו תשוקה להתעלות באלוקות; וכל תשוקה להתעלות באלוקות היא קנאה. בדרך כלל מוכר לנו המושג "קנאה" כדבר שלילי — קנאה בדבר חומרי; אך כאן הכוונה לקנאה במובן חיובי: אני מקנא ורוצה להתעלות, רוצה להיות זך יותר. הגלויות שיצאנו מהן והגענו בהן לגאולה, גרמו לנו תשוקה ורצון להתעלות — גרמו לנו קנאה, והקנאה קשורה לחומרת הלשון, כמאמר "כל המקנא פניו מוריקות" [מלשון צבע ירוק], שאדם נעשה מכווץ ומריר, שכן הוא רוצה דבר ואינו משיגו. "ובכל הגלויות הרבה בחי' בקנאה: קנאת סופרים והדומה" אך בגלויות הקודמות היו לנו תשוקות להתעלות, ולצדן עדיין תשוקות לענייני העולם, ולא באופן מוחלט רק לענייני קדושה. לכן זה נקרא "שאר ירקות": יש הירקות והירוקת, יש המרירות, אך לא באופן מוחלט.
כשתרגם הרבי את משמעות קושיה זו לילדים קטנים, נתן דוגמה: כשילד משחק, ובאמצע המשחק אומרים לו הוריו "בוא לאכול ארוחת צהריים", הוא הולך לאכול, אך אין לאוכל טעם, כי ראשו נתון במשחק והוא רוצה לגמור; אף שמביאים לו את האוכל הטעים ביותר, אין לו טעם, והוא נראה לו כדבר מר, כי הוא רוצה לחזור למשחק. זו דוגמה לכך שכשאדם מונח באלוקות, ענייני העולם הם עבורו כדבר מר. אך לאחר כל הגלויות לא הגענו למצב שרק אלוקות מעניינת אותנו; ירק עדיין דבר טעים הוא, ולעתים אוכלים לחם עם ירקות ויש בו טעם. אף בשאר הגלויות שיצאנו מהן, עדיין היו ענייני העולם עבורנו כירקות — היה בהם מעט טעם.
זהו תרגום לאותיות פשוטות יותר של העניין, שההשתוקקות אינה מוחלטת. הלשון: "שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות - "כל המקנא פניו מוריקות"; היינו יש "שאר ירקות", כל מיני רמות בתשוקה לעניינים נעלים; ובכל הגלויות היו הרבה בחינות וקנאה, הרבה רמות, ולא בכולם היתה הקנאה וההשתוקקות מוחלטת לאלוקות, אלא יש בזה רמות. אבל "הלילה הזה - אחר גלות האחרון - כולו מרור - קנאה היותר גדולה, ע"ד מרז"ל "כל צדיק נכוה מחופתו של חבירו"", היינו לאחר הגלות האחרונה יהיה הזיכוך מוחלט; ואף שהנוסח אינו "כולו מרור" אלא "מרור", כדי לחדד את העניין הוא אומר "כולו מרור".
מהו "כולו מרור"? קנאה גדולה יותר, שאין לו שום רצון בשום דבר אחר; הוא כולו מריר לגמרי, שכן הוא רוצה רק את ההשתוקקות העליונה. בתרגום לילדים — הילד כה מונח במשחק, עד שהאוכל שנותנים לו הוא מרור, מר ממש, ואין לו בו טעם ואינו רוצה בו כלום. ובתרגום לאלוקות — הוא כה רוצה את ענייני הקדושה, עד שכל ענייני העולם שמנסים לתת לו — הוא עושה אותם כי הגוף זקוק להם, אך עבורו זה אילוץ מוחלט, זה מרור. "כולו מרור, קנאה יותר גדולה", על דרך מאמר חז"ל "כל צדיק נכווה מחופתו של חברו" — תיאור לעתיד לבוא, שיהיה גילוי אלוקי גדול כל כך, שלכל צדיק תהיה השתוקקות מוחלטת לעוד גילוי, עד כדי שיקבל כווייה מחוסר יכולתו להגיע לתשוקה שאליה הוא רוצה להגיע.
הקושיה הרביעית: "שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובין". מהי הכוונה? "אוכלין", כפי שיתבאר, עניינו תענוג — כבפשוטו, שאדם אוכל ומתענג מהאוכל, וכאן הכוונה כמובן לתענוג בקדושה ובאלוקות. אם כן, בכל הלילות, היינו לאחר כל הגלויות, כשהגענו לגאולה — לאיזה סוג גאולה הגענו? "כל הגילויים שעל ידי הגלויות" ולאחריהן, המרומזים במילה "אוכלין", היינו מ"בחינת התענוג" — "בין יושבין ובין מסובין", שהם שני סוגי תענוגים: "ויש התפשטות התענוג ותענוג העצמי ויש מי שמגיע בעבודתו להתפשטות התענוג ויש לתענוג העצמי" לעתים מרגישים את התענוג במהותו האלוקית המוחלטת, ולעתים אין מרגישים את המהות אלא רק את התפשטותה, את הגלים הרחוקים שלה.
ההבדל בין הרגשת המהות להרגשת הגלים הרחוקים הוא כההבדל בין "יושבין" ל"מסובין": "יושב" היינו בהתיישבות, שלא קיבל את המהות אלא קיבל את הגלים הרחוקים; ואילו "מסובין" היינו כמו "מיסב", שהוא כולו בתוך העניין, בעונג מוחלט. זה כהבדל בין גילוי של "ממלא כל עלמין" לגילוי של "סובב כל עלמין". בכל הגילויים שבאו לאחר הגלויות היה עונג — היה "אוכלין" — אך היה תלוי: לא כולם "יושבין"; יש "יושבין" ויש "מסובין". יש הזוכים לקבל את מהות התענוג, ויש המגיעים בעבודתם רק לרמה שנקראת התפשטות התענוג — לגלים הרחוקים ולא למהות; ויש שהגיעו לרמות גבוהות יותר, לתענוג העצמי.
אבל "הלילה הזה - אחר גלות האחרון - כולנו מסובין - שכל ישראל יגיעו לבחי' תענוג העצמי", לאחר הגלות הנוכחית, יגיעו כולם לרמה האלוקית הנעלית ביותר, לעצם התענוג, ולא יסתפקו בגלים הרחוקים, אלא יהיה לנו הדבר בעצמו, וממילא נהיה ברמה של "מסובין". מהי הכוונה "כולנו מסובין"? שכל ישראל יגיעו לבחינת תענוג עצמי — כולנו נגיע לעצם התענוג ולא לדברים דומים או רחוקים, ותהיה לנו שייכות למהותה הפנימית של האלוקות; וזה יהיה לאחר הגלות הנוכחית, בגאולה האמיתית והשלמה.