"חדר" המאה ארבעים ושבעה בהיכל היום-יום.
יום שישי י"ח ניסן, שלושה לעומר, ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, אחרי מות, שישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, י"ח בחודש, אומרים פרק פ"ח ופרק פ"ט.
תניא, ביום הזה מסיימים את פרק מ"א. השיעור מתחיל מהמילים "והנה כל", בעמוד 116, עד סיום הפרק במילים "וכו' כנ"ל".
הפתגם היומי פותח בהנהגה הנוהגת בקביעות כזו, ביום שישי לערב שבת קודש שחל בחול המועד פסח, ולאחריה קטע פתגם של הרבי הצמח צדק. נתחיל בהנהגה. אומר הרבי: "במנחה אין אומרים הודו, אבל אומרים פתח אליהו".
ידועה ההנהגה, שמקורה בתקנת הבעל שם טוב הקדוש, שבכל ערב שבת, קודם תפילת מנחה, יאמרו את מזמור "הודו". המזמור הוא פרק ק"ז בתהילים, המפרט את הארבעה שצריכים להודות, כפי שמופיע בו ארבע פעמים הפסוק "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם".
מדוע תיקן הבעל שם טוב לומר מזמור זה בכל ערב שבת? הדבר דומה ליהודי האומר ברכת הגומל בכל יום שישי: לאחר שעבד כל השבוע והיה טרוד בפרנסה, וטרדת הפרנסה של ימות החול לא גרמה לו נזק — לא בגוף ולא בנפש, לא בגשמיות ולא ברוחניות — הריהו מודה לקדוש-ברוך-הוא. לכן הנהיג הבעל שם טוב לומר מזמור זה בכל ערב שבת. אך כאשר חל ערב שבת בחול המועד, אין אומרים "הודו".
דבר זה מפורש בסידור אדמו"ר הזקן: מעל מזמור "הודו" כתוב במפורש שאומרים "הודו" בכל ערב שבת קודם מנחה, לבד מכשחל יום טוב או חול המועד בערב שבת, שאז אין אומרים "הודו". וכפי שהרבי מדייק, אדמו"ר הזקן כפל את לשונו — "אין אומרים" ו"אומרים בכל ערב שבת" — וצריך עיון מהו כפל זה.
הרבי מבאר שאדמו"ר הזקן מבקש קודם כל להדגיש שאכן אין לומר "הודו". מה הטעם? ומהי הגריעותא אם יאמר האדם "הודו" בקביעות כזו, כשהיא חלה בחול המועד? מבאר הרבי: הטעם לאמירת "הודו" הוא להדגיש "הייתי עסוק כל הזמן בענייני חול ולא ניזוקתי"; אך כשבאים עתה מיום טוב, בחול המועד, אם נאמר "הודו" הרי זה כזלזול בחול המועד — וכי עדיין היינו טרודים בעובדין דחול? הלוא כבר אנו בתוך חג, בתוך חול המועד. לכן בקביעות כזו אין אומרים "הודו", שכן כבר פסקנו מעובדין דחול קודם לכן.
אלא, שמאחר שהדבר כבר כתוב בסידור, לכאורה מה הטעם להביאו גם ב"היום-יום"? החידוש הוא בפרט הנוסף — "אבל אומרים פתח אליהו" — שפרט זה אינו כתוב בסידור בהדגשה. את זה מוסיף הרבי בפתגם, בהנהגה היומית: את "הודו" אין אומרים, כפי שכבר כתוב בסידור, אך את "פתח אליהו" אומרים גם בקביעות כזו, שערב שבת חל בחול המועד וכדומה.
מקורו של הפתגם עצמו הבא לאחר מכן ברשימה מרתקת ומעניינת שכתב הרבי הריי"צ, ובה הוא מתאר את דברי ימי חייו של הרשב"ץ. הדברים מופיעים בחוברת "התמים" שיצאה לאור בוורשה, בחוברת הראשונה, שם מופיעות תולדות הרשב"ץ. יש שם אריכות שלמה כיצד מסר את נפשו כפשוטו — במובן הפשוט ביותר — על התקרבותו לחסידות. מתואר שם כיצד התקדם בהתקרבותו, והחסידים לא שלחוהו מיד לרבי, אלא נדרש לעבור סדרת חינוך חסידית אצל אחד החסידים — קראו לו רבי מיכל אפאצקער — כדי שיהיה ראוי ומוכן לנסיעה לרבי.
מתואר שם, שלאחר שנה וחצי אצל רבי מיכל, אמר לו רבי מיכל: "עתה הגיע הזמן, כבר אתה ראוי ומתאים לנסוע לרבי, לרבי הצמח צדק". ואז מתוארת נסיעתו הראשונה. כבר היה לנו פתגם קודם, ב"היום-יום" של ל' שבט, שהתייחס לפעם הראשונה שהגיע הרשב"ץ ללובאוויטש — כיצד היה מחשב מדי שנה שזהו יום הולדתו, ונטע שתילים בדיוק בזמן שהגיע ללובאוויטש. זה מאותה רשימה המתארת את פעם ראשונה שהגיע.
בהמשך כתוב, שבשבת ראשונה בהגיעו לליובאוויטש יש תיאור כיצד ראה את הצמח צדק נכנס לבית המדרש, וכיצד התרגש מאוד מן המעמד — בניו נכנסים תחילה — תיאורים בצבעים חזקים מאוד. ובתוך הרשימה מופיע מה שאמר הרבי עצמו באותה הזדמנות, כאשר שמעו הרשב"ץ בפעם הראשונה; וזה הפתגם היומי.
כידוע, בחול המועד פסח, בקריאת התורה, קוראים את הפסוקים מפרשת משפטים: "אם כסף תלוה את עמי", ולכן מופיע כאן הביאור על "אם כסף תלוה". הרשב"ץ הגיע בשבת פרשת משפטים — היתה זו שנה מעוברת, בחודש אדר — ואז הגיע לרבי הצמח צדק. הרבי משבץ זאת כאן, אף שאנו בפרשת אחרי מות, מאחר שהדבר קשור לקריאת התורה של פסח.
מה אמר הצמח צדק? נקרא את הלשון: "בשנת תר"כ אמר הצ"צ מאמר על פסוק אם כסף תלוה". הצמח צדק ביאר את תוכן הפסוק ברוחניות. בפשט מדובר באדם המלווה כסף לזולת — יש סדר למי להלוות תחילה, וכיצד שלא לבוא ולתבוע את החוב בצורה שאינה מתאימה; אלו הם פרטי ההלכה על פי פשט.
הצמח צדק ביארו ברוחניות: "כסף הוא הנשמה". המילה "כסף" מרמזת על הנשמה. מדוע נקראת הנשמה "כסף"? "על שם שהיא תמיד בכוסף ובתשוקה לעלות למעלה". מאחר שיש לנשמה כיסופים תמידיים, ותשוקה להתחבר לקדוש-ברוך-הוא, לכן כינויה "כסף" — כסף הוא אהבה.
כינוי נוסף יש לנשמה "אדם" שגם כינוי זה קשור לכך שהיא עולה למעלה, "וכדכתיב "רוח האדם היא העולה למעלה"". ההבדל בין בהמה לאדם הוא, שרוח הבהמה יורדת למטה ורוח האדם עולה למעלה. ""האדם" הם נשמות ישראל, "אתם קרויים אדם"" גם זה כינוי לנשמה — הנשמה נקראת "אדם", כפי שנשמות ישראל נקראים "אדם", "אתם קרויים אדם". ומדוע נקראים "אדם"? כי "רוח האדם היא העולה למעלה".
נמצאו שתי סיבות לכינויי הנשמה, ושניהם באים מאותה נקודה — התשוקה לעלות למעלה: בגלל זה נקראת "כסף", ובגלל זה נקראת "אדם"; שניהם מאותה סיבה, בשל ההשתוקקות לעלות למעלה.
נחזור לפסוק "אם כסף תלוה את עמי": יש לנו "כסף", שהוא הנשמה, ואת הכסף נותנים בהלוואה ל"עמי" — לעם ישראל. גם כאן, הנשמה ניתנת בהלוואה ליהודי. מי נותן את הנשמה בהלוואה? הקדוש-ברוך-הוא נותן ליהודי את הנשמה, היינו שנותן לו כוחות, ונותנם לו בהלוואה. עתה עלינו להשתמש בהם ולהחזירם כראוי — כמו הלוואה שמצפים מהאדם להחזירה, ואף להרוויח בה, אם ישתמש בכסף נכון ויעשה בו "ביזנס", ואחר כך יחזיר את ההלוואה. כך גם היהודי צריך להשתמש בנשמה ובכוחות שקיבל, ולהשתמש בהם נכון.
זהו המשך הפתגם: "והנשמה נתונה בהלואה להאדם". את הנשמה נותן הקדוש-ברוך-הוא בהלוואה ליהודי. "וכתיב ימים יוצרו גו'" — הקדוש-ברוך-הוא יצר את חיי האדם במספר ימים קצוב. כל יום יש לו תפקיד, ובכל יום עליו לתקן ולפעול עם הנשמה פעולות מסוימות. וכשפועל בכל יום את מה שעליו לפעול, עם הנשמה והכוחות שקיבל, זהו סוג של החזרת הלוואה — הוא מחזיר את ההלוואה, ומשתמש נכון בכסף ובנשמה שנתנו לו.
"דיש מספר קבוע כו'" יש מספר קבוע של ימים שאדם חי בעולם, שבכל אחד מהם עליו לפעול איזשהו לבוש — כל מצווה היא כמו לבוש שהאדם מתקן. "וחסר יומא חדא - חסר לבוש חדא" — אם חס ושלום חסר יום אחד, שלא השלים בו את תפקידו, חסר לבוש אחד שהיה אמור להשלים, ונמצא שחלילה לא החזיר את ההלוואה כראוי. זה הדגש שבפסוק — כיצד יש להחזיר את ההלוואה לקדוש-ברוך-הוא, היינו כיצד על היהודי להשתמש נכון בכוחות שקיבל ולהחזירם לקדוש-ברוך-הוא.
אפשר למצוא רמז בספרי יד החזקה לרמב"ם. אנו נמצאים במהלך לימוד הרמב"ם בספר עבודה, בהלכות מעשה הקרבנות, וכבר כמה וכמה פתגמים ראינו קשורים בהלכות אלו. אחת ההלכות בהלכות מעשה הקרבנות מדברת על אדם שהתחייב ונדר נדר של קרבן — מוטלת עליו החובה להביאו ברגל הראשון המגיע. אם לא הביאו ברגל הראשון, עבר על מצוות עשה, ואם עברו שלושה רגלים ולא הביאו, עבר על מצוות לא תעשה. כלומר, יש לך חוב, ואתה חייב להשלימו. הלכות אלו עוסקות בחוב של הבאת קרבן לבית המקדש, וכאן זהו התוכן — שהיהודי צריך להשלים את חוב ההלוואה שקיבל מהקדוש-ברוך-הוא, את הנשמה ואת הכוחות, כדי למלא את תפקידו בעולם הזה.