"חדר" המאה ארבעים ושש בהיכל היום-יום.
יום חמישי י"ז ניסן, שני לעומר, ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, אחרי מות, חמישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, י"ז בחודש, אומרים פרק פ"ג עד וכולל פרק פ"ז.
תניא, ביום הזה אנו בחלקו האחרון של פרק מ"א. השיעור היומי בעמוד 116, מהמילים "והנה בהכנה", ומסתיים במילה "כנודע".
הפתגם היומי הוא פתגם קצר, המבוסס על שיחה של הרבי הריי"צ בפסח תרצ"ג. כתוב בהגדה של פסח: "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". באותה שיחה מבאר הרבי הריי"צ את משמעותו הפנימית של משפט זה. ומה מעורר צורך לבארו באופן מיוחד? על פי פשט מדובר כאן על מי שמרבה לספר — מדברים עליו, על האישיות; והיה מתאים יותר שיהיה כתוב "הרי הוא משובח", שכן מדברים עליו, על האדם. מהו "הרי זה משובח"? מדוע כתוב "זה" ולא "הוא"?
הרבי הריי"צ מבאר זאת כאן בקיצור רב, וכפי שהרבי ביאר בהרחבה יתירה בשיחת פסח תשי"א. וכך מבאר הרבי הריי"צ: מבואר בחסידות שכינויה של אלוקות הוא "זה" — דבר שאפשר להצביע עליו ולהראותו; "זה" הוא הדבר האמיתי ביותר, המוחלט ביותר והמהותי ביותר שבכל דבר, וזוהי אלוקות.
יש לנו תיאור בסוף מסכת תענית, שבו מתארת הגמרא מה שיהיה לעתיד לבוא: עתיד הקדוש-ברוך-הוא לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם, וכל אחד ואחד מן הצדיקים שבאותו מעמד מיוחד מראה באצבעו ואומר: "הנה אלוקינו זה - זה ה' קוינו לו" וגו' (פסוק בישעיהו). גם שם רואים שכאשר הצדיקים מרגישים את הגילוי האלוקי הגדול הנמצא עמם, הביטוי הפורץ מהם הוא "הנה אלוקינו זה". נמצא ש"זה" הוא ביטוי המבטא אלוקות. וזה שהוא אומר כאן בלשונו: "הרי זה משובח" - 'זה', מורה על מדריגה דקדושה, "הנה אלקינו זה"", הביטוי שבסוף תענית שיאמרו הצדיקים לעתיד לבוא.
מאחר שזוהי המציאות האמיתית, היחידה והבלעדית של כל דבר — הרי כידוע, כמו שאומר הבעל שם טוב, ומביא ממדרש תהילים, ואדמו"ר הזקן מבארו באריכות ב"שער היחוד והאמונה", שהקדוש-ברוך-הוא מהווה ומחיה כל דבר בכל רגע ורגע — נמצא שמציאותו של כל דבר היא אלוקות. אלא מאי? הקדוש-ברוך-הוא צמצם את עצמו, והמציאות נראית לנו גשמית וחומרית, ואיננו רואים באופן טבעי את האמת האלוקית.
מה צריך לקרות כדי שנראה את אמיתת הדברים, שנוכל להצביע על כל דבר ולומר "זה" — "הנה אלוקינו זה" — ולא להתבלבל מן המעטפת החומרית והגשמית? לשם כך צריך האדם לעבוד על עצמו ולהסתכל על הדברים בצורה נכונה. כל עוד אין הדברים נראים כראוי, זהו סוג של "מצרים" — מלשון "מיצר"; אנו נמצאים בתוך מיצר וגבול, ובגללם איננו רואים את האמת. אך אם פועל האדם על עצמו "יציאת מצרים", לצאת מן המיצרים וההגבלות של עצמו, דהיינו לזכך את חומריות גופו — יראה את הדברים בצורה אחרת.
על זה אומרים "כל המרבה לספר ביציאת מצרים" — "לספר" הוא כמו אבן ספיר, מלשון זכות ובהירות. אדם המרבה לספר, המרבה לזכך את עצמו ביציאת מצרים ולצאת מן המיצרים וההגבלות — מה קורה? הוא רואה אלוקות! ולא סתם רואה, אלא "הרי זה משובח": "ו'כל המרבה כו' - 'זה' שלו הוא משובח" ה"זה" שלו — הדרגה האלוקית שבו, הנקראת "זה" — נמצא אצלו בגילוי באופן הנפלא והרחב ביותר, המשובח ביותר שיכול להיות, מכיוון שפעל על עצמו יציאת מצרים.
שכן בלעדי זאת לא ירגיש את ה"זה", ויהיה לו העלם והסתר; אך אם יש יציאת מצרים — יש גילוי, ולא סתם גילוי, אלא באופן של "משובח", באופן של רחבות. זהו הרמז. ולכן לא נכתב "הרי הוא משובח" אלא "הרי זה משובח", כדי להדגיש לנו מה נעשה משובח — גילוי האלוקות שבאדם.
הרמז בספרי יד החזקה לרמב"ם, לפי הסדר, בספר העבודה. אנו נמצאים בהלכות מעשה הקרבנות — כפי שהיה בימים הקודמים, עדיין בהלכות הקשורות לחלק זה שבספר העבודה. ומה הקשר בין פתגם זה להלכות מעשה הקרבנות? בפרק ט"ז בהלכות מעשה הקרבנות ישנה התייחסות הלכתית לאדם הנודר להביא קרבן, ומודגש שם ההבדל בין האומר "הרי זה קרבן" לבין האומר "הרי עלי קרבן". יש בכך הבדלים הלכתיים ברמת מחויבותו של האדם לקרבן — אם זו מחויבות אישית ("הרי עלי"), או שהוא מדבר על הקרבן עצמו ("הרי זה"). שם יש התייחסות לייחודיות ההלכתית שכאשר אומרים "זה", בשונה מ"עלי". וזה הרמז לפתגם, המדגיש אף הוא את המעלה שבעניין "הרי זה".