"חדר" המאה ארבעים וארבעה בהיכל היום-יום.
יום שלישי ט"ו ניסן, א' דחג המצות ה'תש"ג.
קודם כל נתייחס לשמו של חג המצות. אפשר היה לקרוא לזה חג הפסח, אך בלוח היום-יום מציין הרבי "חג המצות". ראשית, זהו השם הכתוב בתורה — בתורה נקרא החג "חג המצות". וידוע גם מה שמביא הרבי בביאורו על ההגדה בשם רבי לוי יצחק מברדיטשוב, על השמות השונים של החג: הכינוי "חג המצות" הוא הכינוי שבו מכנה אותו הקדוש-ברוך-הוא בתורה, כדי לשבח את עם ישראל — שיצאו ממצרים ולא לקחו עמם צידה לדרך, עד שלא הספיק בצקם אפילו להחמיץ. אם כן, השבח לעם ישראל הוא "חג המצות"; ואילו אנו קוראים לזה "חג הפסח", מפני שרצוננו לשבח את הקדוש-ברוך-הוא שפסח על בתי אבותינו במצרים. אבל השבח לעם ישראל הוא "חג המצות".
בפתגם היומי מובאים כמה וכמה הדגשים והנהגות הקשורים לליל הסדר, ולאחריהם הפתגם, ובאמצע גם שיעורי היום. נתחיל מן ההנהגות המודגשות כאן בליל הסדר.
הנקודה הראשונה: "למרור וחזרת - הן החריין והן הסאלאט". דבר זה מופיע ביומן שרשם הרבי כשראה את הנהגת הרבי הריי"צ בחג הפסח בשנים תרצ"א-תרצ"ה: כך נהג הרבי הריי"צ, שבליל הסדר, באכילת המרור והחזרת, לקח בשניהם גם חריין וגם "סאלאט" חסה. מהי הנקודה כאן? בלשון המשנה כתוב "מרור" ו"חזרת", והם באמת שני ירקות שונים: מה שנקרא במשנה "חזרת" הוא בלשוננו חסה, ומה שנקרא במשנה "מרור" הוא בלשוננו חזרת, מה שקוראים לו "חריין". אלו שניים משישה הסימנים שעל הקערה.
בפועל, בהגדה משתמשים בשני השמות — במקום אחד כתוב "מרור" ובשני "חזרת". מדוע לא קוראים לשניהם באותו שם? הרבי כותב על כך בביאוריו על ההגדה, שההסבר הוא על פי הסוד בלבד: על פי הסוד יש רמז באותיות מ-ר-ו-ר, ורמז באותיות ח-ז-ר-ת, ועל פי קבלה קשור המרור לסגול העליון והחזרת לסגול התחתון, ולכן משנים את שמותם. אבל באמת, בפועל, לוקחים את אותם שני מרכיבים, הן במקום שכתוב "מרור" והן במקום שכתוב "חזרת". זהו המנהג הראשון.
הדבר השני: "קידוש בעמידה". כפי שכותב הרבי גם בהגדה של פסח בביאורו, שאנו נוהגים לקדש מעומד, הן בשבת ויום טוב והן בפסח. יש בזה דעות שונות; יש הסוברים לקדש דווקא בישיבה, משום שזו דרך חירות. וגם כאן, ביומן הרבי משנת תרצ"ה, ראה את הרבי הריי"צ עושה קידוש, ושאלוֹ על עניין העמידה, והשיב לו הרבי הריי"צ: "לעולם אצלנו קידשו בעמידה".
הדבר השלישי: "הא לחמא — הה"א בצירה". מהו הדגש כאן? קהילות רבות נוהגות לומר "הָא לחמא", הה"א בקמץ; וכאן מציין הרבי שיש לומר את הה"א לא בקמץ אלא בצירה — "הֵא לחמא". מקור הדבר בכתבי האר"י ז"ל, והרבי מסביר זאת בהרחבה גדולה בלקוטי שיחות, חלק א', עמוד 98 והלאה עד סוף השיחה. כאשר אמר יוסף הצדיק למצרים "הֵא לכם זרע", הוסיף בכך חיות בקליפות, והתיקון הוא בכך שאנו אומרים "הֵא לחמא" באותו לשון. וכפי שהרבי מסביר שם בשיחה באריכות, בכל הקטע הזה יש הדרכה כיצד לתקן את פעולתו של יוסף. כדאי ללמוד את השיחה מבפנים ולראות כיצד מבאר הרבי את המשך העניין; אך הרמז הוא בכך שמתחילים דווקא בה"א בצירה, כדי להדגיש, כמו שכתוב באר"י ז"ל, שזה בא לתקן את הה"א של יוסף הצדיק.
הדבר הבא בהנהגות: "בברכת אכילת מרור מכוונים גם על מרור שבכורך". מהי הכוונה כאן? יש מחלוקת בין חכמים להלל כיצד אוכלים את המצה ואת המרור — האם אוכלים כל אחד בפני עצמו, מצה לבד ומרור לבד, או שכורכים אותם יחד ואוכלים ביחד, כפי שנהג הלל (בזמן הבית, עם קורבן הפסח). ומכיוון שיש מחלוקת, אנו נוהגים גם לאכול כדעת חכמים — כל אחד בנפרד, וגם לאכול כדעת הלל — כורך ביחד.
אלא שכשמברכים את ברכת המצה ואת ברכת המרור הנאכלים כל אחד בנפרד, כתוב בשולחן ערוך שברכות אלו אמורות לכלול גם את מה שייאכל בהמשך בכורך. כלומר, בברכת המצה צריך לכוון גם על המצה שתיאכל אחר כך בכורך, ובברכת המרור צריך לכוון גם על המרור שייאכל בהמשך בכורך. בהגדה עצמה, כשאדמו"ר הזקן מציין את ההנהגות, הוא מציין רק את הנקודה שצריך לכוון באכילת המצה הראשונה על הכורך, אך אינו מציין זאת לגבי המרור. והרבי כותב על כך "צריך עיון" — מדוע לא העתיק מהשולחן ערוך. ובכדי שלא נחשוב שיש כאן שינוי מעשי, שבברכת המרור אין צריך לכוון, מציין הרבי כאן בהנהגה שבברכת אכילת מרור אכן צריך לכוון, כמו שכתוב בשולחן ערוך, על המרור שבכורך למרות ההתעלמות של אדמו"ר הזקן מהענין בסידור שנשארה בצריך עיון.
שיעורים: חומש, אחרי-מות, שלישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, ט"ו בחודש, שני פרקים — פרק ע"ז ופרק ע"ח.
תניא, ביום הזה אומרים עדיין את פרק מ"א. השיעור היומי מהמילה "והנה", ומסתיים בעמוד 114 במילים "ולבושיהם כנ"ל".
כאן יש התייחסות להנהגה ופתגם נוספים הקשורים לליל הסדר: "בסדר הראשון היה אאמו"ר [הרש"ב] מקצר בכדי לאכול אפיקומן לפני חצות". אכן כתוב בשולחן ערוך שיש להקפיד לאכול את האפיקומן לפני חצות הלילה, משום שהוא דומה לקורבן הפסח: כשם שאכלו את קורבן הפסח לפני חצות, כך גם את האפיקומן יש לאכול קודם חצות. וכך נהגו באמת, כמו שכתוב בשולחן ערוך, להקפיד בלילה הראשון שיהא זה לפני חצות.
מעניין שכשהיה הרבי עורך את סעודות ליל הסדר בנוכחות קהל, בשנות הכ', היה בחור מסוים שהיתה לו "קביעות": הרבי היה שואל אותו בכל ליל סדר, סמוך לחצות: "מה השעה?", והוא היה אומר את השעה, והרבי היה מקצר בהתאם כדי שיהא לפני חצות. שנה אחת שמו לרבי שעון לידו, כי שעון הקיר הגדול היה מקולקל. אך כדי שלא ליטול מן הבחור את קביעותו, כשהגיע סמוך לחצות שאל הרבי את הבחור: "נו, מה השעה עכשיו?"; הבחור הסתכל אוטומטית על השעון הקבוע ואמר "תשע", שכן כך היה כתוב על השעון. הרבי חייך וכמובן ניגש לאפיקומן. היתה הקפדה בלילה הראשון לאכול לפני חצות.
"אבל בלילה השני היה מאריך" אולם בלילה השני של ליל הסדר לא הקפידו על אכילה לפני חצות. כפי שמזכיר כאן על הרבי הרש"ב, כך נהג גם הרבי הריי"צ, ומסופר גם על אדמו"ר הזקן, שבלילה השני היה מאריך בליל הסדר, בביאורים ובסעודה עצמה — "מתחיל לפני השעה התשיעית ומסיים בשעה ג-ד אחר חצות", אי-שם בשלוש-ארבע לפנות בוקר, הרבה אחרי חצות; שכן בלילה השני לא הקפידו על עניין החצות, "והיה מאריך בביאור ההגדה".
הנקודה האחרונה: "אדמו"ר הזקן אמר: מיכלא דמהימנותא - לילה הראשון, מיכלא דאסוותא - לילה השני". מהי הכוונה? כתוב בזוהר שלמצה שתי סגולות: במקום אחד כתוב בזוהר שהמצה נקראת "לחם האמונה", ובמקום אחר כתוב שהמצה נקראת "לחם הרפואה". מסופר שהתלמידים החסידים בזמן אדמו"ר האמצעי התייגעו להבין מהו סדר הדברים — האם קודם מתחילה סגולת "מיכלא דמהימנותא", מאכל האמונה, ואחר כך סגולת הרפואה, או להיפך. משלא הגיעו להכרעה, הלכו לשאול את אדמו"ר האמצעי, שהיה אז הממונה מטעם אביו על הבחורים הצעירים. השיב להם, וציין שאדמו"ר הזקן — אביו — אמר: קודם "מיכלא דמהימנותא", מאכל האמונה, ואחר כך "מיכלא דאסוותא", מאכל הרפואה. כלומר, הסדר הוא שבלילה הראשון מתחיל בעיקר עניין האמונה, ובלילה השני מתחיל בעיקר עניין הרפואה. בשני הלילות ישנן כל הסגולות, אך בלילה הראשון הדגש מתחיל מן האמונה, ובלילה השני מתחיל מן הרפואה.
ומה ההבדל אם בסופו של דבר יש לנו את שניהם — אם מתחילים מן האמונה או מן הרפואה? מסביר אדמו"ר הזקן: "כאשר הרפואה מביאה את האמונה בכך שאומר "תודה לך הבורא על רפואתי"", אם אדם היה חולה, עלינו, והקדוש-ברוך-הוא עזר לו והבריא, הרי הרפואה גרמה לו לחזק את אמונתו בקדוש-ברוך-הוא — "הנה, הבאת לי רפואה, ולכן אני מאמין בך; תודה לך, ריבונו של עולם, שריפאת אותי".
"הרי היה הוא חולה" אך אם זה הסדר, יש כאן בעיה: היה חולה ונעשה בריא, ורק בסוף הוא מאמין; אמנם יש לו גם רפואה וגם אמונה, אך בינתיים היה פרק זמן שבו היה חולה.
"אך כשהאמונה מביאה את הרפואה - אין כאן חולי מלכתחילה" אבל אם מתחילים להיפך — קודם כל האמונה — אין הוא צריך לחכות שיעבור חוויה של חולי וירפא ממנה כדי להאמין; הוא מאמין מלכתחילה, בלא הניסיון. וכשמתחילים קודם באמונה, והאמונה מביאה את הרפואה, הרי מלכתחילה לא היה חולה כלל, אלא היה בריא מלכתחילה. וזו הסיבה שאדמו"ר הזקן אמר שזה לילה ראשון וזה לילה שני: כשמתחילים בלילה הראשון בעניין האמונה, אין צורך להגיע חלילה לחוויה לא נעימה, אלא אדרבה, האמונה מביאה עמה את הרפואה.