"חדר" המאה ארבעים ושלושה בהיכל היום-יום.
יום שני י"ד ניסן ה'תש"ג.
ראשית, נתייחס לתאריך י"ד ניסן, שיש בו דיוק מעניין. במהלך השנה יש לנו שלושת הרגלים — פסח, שבועות וסוכות — וכן שני הרגלים דרבנן — חנוכה ופורים. ואנו רואים דבר מעניין: כשמגיע ה' בסיוון, מציין הרבי שזה "ערב חג השבועות"; כשמגיע כ"ט אלול, הרבי מציין שזה "ערב ראש השנה"; וכן בערב יום כיפור, וכן בכ"ד כסלו — "ערב חנוכה".
ישנם שני חגים שהרבי אינו מציין: בי"ג אדר לא כתוב "ערב פורים", וכאן, בי"ד ניסן, לא כתוב "ערב חג הפסח". ולכאורה הסיבה לכך שמדובר ביום שהוא כשלעצמו יום של חג — י"ד ניסן הוא יום שהוא חג בפני עצמו, היום שבו הקריבו את קורבן הפסח, ולכן אינו מקבל תואר של "ערב" יום אחר, שהרי הוא יום בפני עצמו. על דרך זה אפשר לומר גם בפורים: בשנה זו, תש"ג, חל פורים בי"ד ביום ראשון, וערב פורים, י"ג, חל בשבת; ושבת אף היא יום קדוש בפני עצמו, ולכן אין כותבים עליה שהיא "ערב" היום הבא. אך בכל שאר החגים יש התייחסות ליום שלפני, בהדגשה שהוא "ערב" היום הבא.
לפני השיעורים בא כאן סדר הוראה בנוגע לבדיקת חמץ ולתפילת ערבית, ולשונו: "בדיקת חמץ אחר תפילת ערבית". מהו הדגש כאן? כתוב בשולחן ערוך בנוגע לזמן שקבעו חכמים לבדיקת חמץ, שצריך שיהיה מיד בצאת הכוכבים; דהיינו, יש לדחות כל דבר, ובדיקת חמץ חייבת להיות בזמן שקבעו חכמים, בצאת הכוכבים.
בנוגע לתפילת ערבית, כתוב בשולחן ערוך שכשיש מניין קבוע, ילך האדם להתפלל במניין הקבוע, ולאחר מכן יעשה בדיקת חמץ. מדוע? מפני שאם יתעכב בבדיקת חמץ בביתו, עלול הוא אחר כך לשכוח את המניין. וגם אדם הרגיל להתפלל במניין קבוע, ורק היום אומר "אתפלל ביחידות בבית" — כיוון שאינו רגיל להתפלל ביחידות, עלול אף הוא לשכוח את תפילת הערבית; לכן יקדים תפילת ערבית ואחריה בדיקת חמץ.
רק במקרה של אדם המתפלל תמיד ערבית ביחיד, שאין לו קביעות בנפש ללכת למניין אלא מתפלל תמיד בביתו ביחידות — יעשה בדיקת חמץ תחילה ואחר כך ערבית, שכן אין אצלו החשש שישכח. כפי שמביא הרבי במכתב המודפס בלקוטי שיחות חלק י"ז, במדור המכתבים, בעמוד 434: הרבי מביא שם על הנהגת הרבי הריי"צ, שראה שהנהגתו היתה לעשות בדיקת חמץ לפני ערבית ולהתפלל ערבית אחר כך; אך המנהג המקובל הוא באמת להתפלל קודם כל ערבית ואחר כך בדיקת חמץ, וזהו המודגש כאן: "בדיקת חמץ אחר תפילת ערבית".
שיעורים: חומש, אחרי-מות, שני, עם פירוש רש"י.
תהילים, י"ד בחודש, מפרק ע"ב עד פרק ע"ו כולל.
תניא, ממשיכים בפרק מ"א, מהמילים "שבעה יומין", ומסתיים בעמוד נ"ז במילה "ליהודים".
לאחר מכן מתייחס הרבי לשתי הנהגות של רבותינו נשיאינו הקשורות למכירת חמץ ולהנהגה מיוחדת של ערב פסח ואפיית המצות. הקטע הראשון מדבר בעניין מכירת חמץ. נקדים ונאמר, שבנושא מכירת חמץ היו במהלך הדורות כמה שלבים בהתפתחות הדבר. תחילה היה הסדר שבערב פסח היה אדם מחפש גוי שהוא מכיר, ידיד שלו, ונותן לו במתנה גמורה את כל חמצו; ולאחר פסח היה הגוי מחזיר לו במתנה גמורה את כל החמץ.
אחר כך נעשה סדר אחר — זה החל כבר יותר בזמן אדמו"ר הזקן — שהתפשט המנהג שלא לתת את החמץ במתנה לגוי אלא למכרו לו. וכיצד מוכרים לגוי? נניח שיש לך חמץ השווה עשרת אלפים שקל; כשבאים למכרו לגוי, הוא לא נותן מיד את כל הסכום, אלא נותן מקדמה קטנה על החשבון, ומסכמים עמו שיחזיר את שאר הכסף — המונח אצלו כהלוואה — עד תאריך מסוים. החמץ כבר נעשה שלו, שהרי נתן מקדמה והשאר הלוואה. ומה קורה לאחר פסח? הגוי בא ואומר שאין בידו לשלם את יתרת הכסף, ולכן הוא רוצה לבטל את העסקה, ומחזיר את החמץ ואינו חייב את יתרת הכסף. זה היה סדר מכירת החמץ.
אדמו"ר הזקן הוסיף שלא רק לעשות תהליך זה, אלא להוסיף "ערב קבלן". מהו "ערב קבלן"? מביאים יהודי המתחייב על היתרה שהגוי חייב כהלוואה, שיש ערב שיחזיר הלוואה זו, וערב זה הוא "ערב קבלן" — היינו שיכול בעל החמץ לדרוש את הכסף ישירות מן הערב-קבלן, והוא רגוע לגמרי שהכסף מובטח; ודבר זה מעצים את המכירה באופן מוחלט. זה היה הסדר.
לפי סדר זה ניגשים לרב, ומהו תפקידו של הרב כאן? לרב יש ייפוי כוח; מייפים את כוחו של הרב שיוכל לעשות את כל התהליך מול הגוי — למכור לגוי, להביא ערב-קבלן, כל התהליך — ומי שבא לרב, נותן לו ייפוי כוח לכך.
ובנוגע לזה מביא הרבי בפתגם, שרבותינו נשיאינו נהגו בנקודה מסוימת גם בזה יותר — לא רק לתת לרב ייפוי כוח, אלא יותר מזה. נעיין בלשון: "בבית רבינו נוהגים שלא לעשות את הרב למורשה, אלא למכור לו את החמץ ובערב קבלן". "מורשה" הוא בעל ייפוי כוח; ולא רק לעשות את הרב למורשה — שהוא מורשה לעשות בחמץ כרצונו וסומכים עליו שיעשה את כל התהליך — אלא למכור לו את החמץ. מוכרים את החמץ לרב, והרב יעשה עתה את התהליך וימכרנו לגוי וכו'. כלומר, כשבאים לרב, לא רק שעושים אותו מיופה-כוח לביצוע פעולה, אלא סוגרים אצלו את הפעולה ממש; הוא כבר יהיה הערב-קבלן המתחייב על כל העסקה, והרב כמובן מוכר את זה אחר כך לגוי.
הנושא הבא הוא בנוגע לאפיית המצות. אף זה כתוב בשולחן ערוך, שהמצות שאוכלים בליל הסדר — שבהן מקיימים את מצות אכילת מצה, שהיא מצווה דאורייתא — יש בהן השוואה לקורבן הפסח: כשם שאת קורבן הפסח אוכלים בלילה אך שוחטים אותו בערב פסח, כך גם את המצות הנאכלות בלילה נוהגים לאפות בערב פסח; וכשם שאת קורבן הפסח עושים אחר חצות היום, כך גם אופים את המצות הללו אחר חצות היום. כך כתוב בשולחן ערוך.
אך מיד מוסבר בהלכה שאין הדבר מעכב כלל, ומעיקר הדין אפשר בהחלט לאפות את המצות אף כמה חודשים לפני פסח, ואין בכך בעיה; זהו רק הידור, שאופים את המצות בערב פסח אחר חצות היום. וכך נהגו רבותינו נשיאינו. אצל הרבי הרש"ב כתוב שהוא בעצמו היה נוכח בעת האפייה — כלשון הפתגם, "באפיית המצה שמורה בערב פסח אחרי חצות היה אאמו"ר [הרש"ב] נוכח" — באפיית המצות הללו שאוכלים בליל הסדר, וההידור שבדבר הוא שאופים אותן ממש בערב פסח; והרבי הרש"ב בעצמו היה נוכח בעת האפייה.
אגב, אצל הרבי אף מצותיו נאפו בערב פסח אחר חצות, אך הרבי כותב בעצמו במכתב "אין אני נוכח בעת אפיית המצה שמורה". בפועל התמימים בישיבה נמצאים ואופים את מצות הרבי בערב פסח אחר חצות היום, אך הרבי הרש"ב נהג בעצמו להיות שם.
"ואומר גם- כן "הלל"" יתרה מזו, הרבי הרש"ב היה אומר גם הלל — כמו בבית המקדש, שבעת הקרבת קורבן הפסח היו קוראים הלל. כיוון שהדבר דומה לקורבן הפסח, נהג הרבי הרש"ב בעת שהיה נוכח באפיית המצות לומר הלל תוך כדי, בעוד אחרים מתעסקים בלישה ובאפייה וכו'. והחידוש כאן בפתגם — "והיה מפסיק גם באמצע פרק" — שאף באמצע פרק היה מפסיק, אם היה צורך, "כדי להורות בנוגע להלישה, אפייה וכהאי גוונא",ואם היתה לו הערה או הדרכה הקשורה לתהליך, היה מפסיק ומעיר ואינו ממתין אפילו לסיום הפרק; כיוון שזה צורך האפייה והעניין החשוב הזה, היה מפסיק גם באמצע הפרק לעשות פעולה זו.
לסיום, הקשר בין הפתגם להלכה ביד החזקה לרמב"ם. אנו נמצאים בפתגמי הימים האחרונים בספר העבודה, והגענו להלכות מעשה הקורבנות. גם הפתגם הקודם היה בהלכות מעשה הקורבנות, וגם לפתגם הנוכחי יש רמז בהן: בסוף פרק י"ב בהלכות מעשה הקורבנות מתאר הרמב"ם את המנחות שהיו עושים בבית המקדש. ידוע שבמנחות שבבית המקדש, ובכלל בכל הקורבנות, לא היה חמץ בבית המקדש לעולם; חמץ היה קשור לפסח, ובבית המקדש לא היה חמץ, כמו שכתוב במפורש "כל שאור וכל דבש לא תקטירו".
המנחות היו בהן לישה ואפייה, אך בזהירות, בלא חמץ. הרמב"ם אף מוסיף שהיו עושים זאת במים פושרים — ובמים פושרים יש יותר מהירות ואפשרות שהקמח יבוא חלילה לידי חימוץ, בגלל חמימות המים. אף על פי כן כך היו עושים בבית המקדש, והרמב"ם מוסיף שכיוון שהכהנים העובדים בבית המקדש זריזים הם, ממילא אפשר לסמוך עליהם שיעשו זאת כראוי.