"חדר" המאה ארבעים ושניים בהיכל היום-יום.
יום ראשון י"ג ניסן ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, כאן מתחילים פרשה חדשה, אחרי מות, פרשה ראשונה עם פירוש רש"י.
תהילים, י"ג בחודש, אומרים פרק ס"ט עד סיום פרק ע"א.
תניא, ביום הזה ממשיכים בפרק מ"א, מהמילים "ובעטיפת ציצית", עד שהשיעור מסתיים בעמוד נ"ז, במילים "לאדונו ומלכו".
הפתגם היומי הוא פתגם קצר המתייחס לרבי ה"צמח צדק". יום זה, י"ג ניסן, הוא יום ההילולא, יום ההסתלקות של הרבי ה"צמח צדק". וכפי שהרבי מפרט: "הילולא של כ"ק אדמו"ר הצמח צדק - נסתלק בשנת תרכ"ו בליובאוויטש, ושם מנוחת כבודו".
הרבי ה"צמח צדק", כידוע, היה כל ימיו אדם גיבור וחזק. יש תיאור שכתב בנו של האדמו"ר האמצעי, רבי נחום, באחד המקורות: "כל בני משפחתנו בריאים הם, מלבד הרביים שנחלשים בגופם מצרתם של ישראל". המשפחה היתה חזקה מאוד, אך הרבי ה"צמח צדק" עצמו, בחמש השנים האחרונות שלפני הסתלקותו, היה חולה ובעל ייסורים גדולים מאוד.
הרבי הריי"צ מספר באחת השיחות משנת תש"ב, שחצי שנה לפני הסתלקותו של הרבי ה"צמח צדק" קשה היה עליו הדיבור בכלל, אך היו גילויים גדולים מאוד — והוא אינו מפרט מה. באותו זמן לא הסכים לקבל חסידים בשאלות גשמיות, שכן אמר שאינו רואה עוד את הגוף אלא את הנשמה בלבד, ולכן אינו יכול לענות על דברים גשמיים. זה היה חצי שנה לפני הסתלקותו.
על כל פנים, ההסתלקות היתה בי"ג ניסן. מעניין שיום זה, י"ג ניסן, היה גם יום הסתלקותו של רבי יוסף קארו, מרן ה"בית יוסף". ויש אמרה שאומרים על פי הפסוק במגילת אסתר, "ויקראו סופרי המלך בחודש הראשון בשלושה עשר יום בו": "החודש הראשון" הוא חודש ניסן, "שלושה עשר יום בו" הוא י"ג ניסן, ו"סופרי המלך" הם רבי יוסף קארו שכתב את השולחן ערוך — ואפשר שיכוונו גם לרבי ה"צמח צדק".
הרבי המהר"ש סיפר סיפורים שונים, ובין הדברים סיפר כך: "מספורי אאזמו"ר: הצ"צ התחיל לכתוב נגלה ודא"ח בהיותו בן שתים עשרה שנה". מגיל שתים-עשרה התחיל הרבי ה"צמח צדק" לכתוב עניינים בנגלה ובחסידות. ופירט שם, שכתב במשך כשישים וחמש וחצי שנים, ועשה חשבון כמה ימים היו לו לכתוב — לאחר שהוריד את כל השבתות והחגים שבכל אותן שנים — ונשארו לו תשעה עשר אלף שמונה מאות וחמישים ימי חול שבהם יכול היה לכתוב.
ומתואר שהספיק לכתוב בערך שישים אלף "בויגן". מהו "בויגן"? המילה "בויגן" באה מיידיש, מלשון קיפול. פעם היו בתי הדפוס מדפיסים גיליונות נייר גדולים מאוד — בערך כמו גיליון פתוח של הש"ס, כאילו פתחת שני כרכי גמרא זה לצד זה. על גיליון גדול זה היו מדפיסים אחר כך את הספרים, ומקפלים אותו: יש שקיפלו לארבעה, ואז יצא ספר גדול יותר, ויש שקיפלו לשמונה, ואז יצא ספר קטן יותר. כל גיליון גדול כזה נקרא "בויגן", על שם הקיפול לארבעה או לשמונה.
אם כן, הרבי ה"צמח צדק" הספיק לכתוב במשך חייו כשישים אלף "בויגן" כאלה, שישים אלף גיליונות; ויוצא שכתב יותר משלושה גיליונות ליום, שלושה "בויגן" ליום, בכל אותם תשעה עשר אלף שמונה מאות וחמישים ימים שיכול היה לכתוב בהם מגיל שתים-עשרה — כתיבת נגלה וחסידות כל הזמן.
נגיע בעזרת השם בהמשך לי"ד מנחם-אב, שם מופיע פתגם שבו אמר אדמו"ר הזקן לנכדו, הרבי ה"צמח צדק", את המשפט הידוע מפרקי אבות בשינוי ניקוד: "וּקְנֵה לך חבר" — שהחבר שלך יהיה הקנה, דהיינו שיכתוב. וכך אכן כתב המון חסידות בכל השנים; וזהו התיאור שהרבי מתאר כאן ביום-יום זה.
אנו מנסים למצוא רמז לפי הרמב"ם. אנו נמצאים כעת בספר עבודה, וכבר ראינו בפתגם קודם רמז להלכות מעשה הקורבנות. גם בפתגם היומי אפשר למצוא רמז בהלכות מעשה הקורבנות, שכן בפרק י"ד שבהן מאריך הרמב"ם בקורבנות הבאים בנדר — אדם הנודר קורבן — ויש הלכות שונות בנדרי הקדש, שאדם מקדיש.
ההלכה אומרת מאיזה גיל יש משמעות לנדריו של אדם ומאימתי הוא יכול לנדור נדרי הקדש — מגיל שתים-עשרה. גיל שתים-עשרה הוא הזמן שבו אפשר לנדור, וכבר הרי הוא כגדול לעניין נדרי הקדש. וזהו הפתגם של היום, הרומז למצווה: מגיל שתים-עשרה כבר התחיל הרבי ה"צמח צדק" לכתוב חסידות, וכל השנים עד הסתלקותו. גיל שתים-עשרה הוא הרמז לנקודה הקשורה להלכות מעשה הקורבנות.