"חדר" המאה ארבעים ואחד בהיכל היום-יום.
שבת י"ב ניסן, שבת הגדול, ה'תש"ג.
הפתגם היומי מחולק לשלושה חלקים: תחילה הוראות מיוחדות הקשורות ליום זה, לאחר מכן שיעורי היום, ולבסוף הפתגם היומי.
בתחילה מתייחס הרבי להנהגות המיוחדות לשבת הגדול, וכותב: "הפטורה: וארבעה אנשים". מהו הדגש בדבר? בשולחן ערוך (סימן ת"ל) נאמר, שבשבת הגדול שחל בערב פסח, בי"ד ניסן, ההפטרה היא "וערבה" (מלאכי ג'). ומה הקשר לערב פסח? מבואר בשולחן ערוך, שכיוון שבשנתיים במהלך שנות השמיטה — בשנה הרביעית ובשנה השביעית — נוהג בערב פסח "ביעור מעשרות מן הבית", והוא הנושא הנידון בהפטרת "וערבה", לכן, מאחר שיש שנים שבהן קשור ערב פסח לנידון שבהפטרה, נוהגים לאומרה כששבת הגדול חל בערב פסח.
אולם יש הנוהגים לומר את הפטרת "וערבה" בכל שבת הגדול, גם כשאינו חל בערב פסח. וכפי שמדגיש הרבי בביאורו על ההגדה של פסח, ש"וערבה" נאמרת בשבת הגדול רק כשחל בערב פסח, ולא בהזדמנויות אחרות. וזהו הדבר שהרבי מחזק כאן: מאחר שבשנה זו, תש"ג, חל שבת הגדול בי"ב ניסן ולא בי"ד ניסן, מדגיש הרבי "ההפטרה — וארבעה אנשים" — הפטרת פרשת מצורע, ואין אומרים את ההפטרה הקשורה לשבת הגדול, כיוון שאינה מתאימה לקביעות זו.
לאחר מכן מתייחס הרבי לכך ש"במנחה - עבדים היינו", היינו במנחה של שבת הגדול. גם זה מופיע בשולחן ערוך באותו סימן (ת"ל): לפי שאז היתה התחלת הגאולה והניסים — שבשבת שלפני יציאת מצרים, בי' ניסן, חל שבת באותה שנה — לכן נוהגים לומר תמיד בשבת הגדול את הקטע "עבדים היינו" מן ההגדה.
מהו הדגש בדבר, והרי כתוב הוא בשולחן ערוך? מפני שבספר "שער הכולל" כותב רבי אברהם דוד לאוואוט שבפועל אין אומרים "עבדים היינו" בשבת הגדול, ומוכיח זאת מכך שאדמו"ר הזקן לא הכניס זאת בסידורו. כלומר, אף שאדמו"ר הזקן הכניס בסידור את כל ההגדה של פסח, לא כתב באותו קטע "עד כאן אומרים בשבת הגדול"; ומאחר שלא כתב שורה זו, כנראה סובר אדמו"ר הזקן שבפועל אין לומר "עבדים היינו" בשבת הגדול. כך כותב ב"שער הכולל".
וכאן מדגיש הרבי, כפי שהוא מדגיש גם בהגדה, שלא כדברי "שער הכולל", אלא שבפועל אנו נוהגים כן לומר "עבדים היינו" בשבת הגדול. וכך הביא גם רבי חיים נאה בספרו, שכך נהגו הרבי הרש"ב והרבי הריי"צ לומר "עבדים היינו" בשבת הגדול.
שיעורים: חומש, מצורע, שביעי עם פירוש רש"י.
תהילים, י"ב בחודש, אומרים מפרק ס"ו עד פרק ס"ח כולל.
תניא, נמצאים בפרק מ"א. השיעור היומי מתחיל בעמוד 112 במילים "וגם נתבונן", ומסתיים באותו עמוד במילים "והמוח" כו'.
וכאן מגיע הפתגם היומי. הוא נלקח ממאמר חסידות שאמר הרבי הריי"צ בימי הפסח תש"א, דיבור המתחיל בעצם היום זה. ידוע שברוב רובם של פתגמי ה"היום-יום" אין הרבי מצטט מילה במילה כלשון המקור, אלא עורך את הפתגם עריכה מסוימת. הדבר בולט מאוד בפתגם זה: הרבי נוטל נקודה שבתחילת המאמר ונקודה שבסיומו, מחברן יחד בעריכה מסוימת, ומכניס זאת כפתגם היומי.
מה נאמר באותו מאמר? הרבי הריי"צ פותח בכך שלעם ישראל כינויים שונים: נקראו "בנים" עוד הרבה לפני יציאת מצרים, וביציאת מצרים נקראו "עבדים", וביציאת מצרים ניתוסף גם הכינוי "צבאות ה'". הרבי הריי"צ מבאר מה ההבדל בין הכינוי "עבדים" לכינוי "צבאות ה'" — שהרי גם חייל בצבא הוא עבד; ומהו אפוא ההבדל בין עבד רגיל לעבד שמוסיפים עליו את התואר "איש צבא". וכאן בא הביאור.
נקרא את לשון הפתגם עצמו. הרבי אומר: "מזמן יציאת מצרים נקראו בני ישראל צבאות ה'" — הדגש הוא שבנוסף ל"עבדים" הוסיף הקדוש-ברוך-הוא את הכינוי "צבאות ה'". "ההפרש בין עבדים - שנקראו כן בני ישראל - וצבאות הוא" — מה ההבדל בין הכינוי "עבדים" לכינוי "צבא", ומה ניתוסף ב"צבא" על "עבדים"?
וההבדל הוא כך: "עבד עושה עבודת רבו" — עבד הוא אדם המונח בעבדות ובטל לאדונו, "ובזה כמה דרגות". יש סוגי עבדים שונים, שבדרך כלל מתאימים את כישוריו של העבד לעבודות המוטלות עליו. וכפי שהוא מפרט: יש "נוקב מרגליות", עבד היוצר מחרוזות פנינים — נוקב את המרגלית ויוצר בחוט המחבר מחרוזת; ויש עבד "עושה שאר מלאכות", שאינו מוכשר למלאכת מחרוזת הפנינים ועושה עבודות אחרות; ויש עבד ה"עושה מלאכות פשוטות" של ניקיון וכדומה, "ויש בזה יגיעה ועמל רב".
כל עבד מכל סוג, המתאים את עבודתו לכישוריו, ודאי מתייגע ועמל; "אבל אין זה עניין של מסירות נפש". אף שהעבד מתייגע ועמל, אין זו תנועה של מסירות נפש אלא תנועה של עבדות — עבדות לפי כישוריו, אך בלי מסירות נפש. אלו שתי הנקודות שבעבד, ומיד נראה ששתיהן שונות בצבא: א) העבד עובד בדרך כלל בדברים המתאימים לתכונותיו; ב) הוא עושה זאת בעמל ויגיעה, אך בלי מסירות נפש.
לעומת זאת, ב"צבא" — מהו הדגש? אומרים "צבאות ה'". אנשי הצבא אף הם עבדים, שכן "עבד" פירושו מציית להוראות ולפקודות; אך כאן יש דגש. דבר ראשון, "הם עבדים עובדים ביגיעה רבה ועמל במסירות נפש" — החייל מבצע את המוטל עליו, לאו דווקא לפי הכישורים המיוחדים שלמד; בהיותו בצבא הוא מקבל הוראות ומבצע את שאומרים לו, והדגש הוא שהוא עושה זאת במסירות נפש, ולא רק בעמל וביגיעה — הוא מוסר את נפשו כפשוטו בהיותו חייל.
"הן במלחמת הגנה והן במלחמת תנופה" — לעתים על החייל להילחם כדי להגן על העם, ולעתים זו מלחמה יזומה כדי להניס את האויב, ולא מפני שהתקיף; בכל אופן ובכל הנדרש, החייל עומד למשימה. "ועומדים על משמרתם בתכלית התוקף, מבלי להתפעל מהמנגד ושונא" — אין שינוי בתוקפו של החייל אף כשהוא יודע שיש מנגד, שהרי זו משמעותו של חייל, ההולך כנגד השונא. "ועבודתם זו אינה ענין של השגה" — כשהחייל מבצע פקודה, אין הוא חייב להבין מדוע עליו לבצעה; אינו שואל ואינו אמור להבין, "כי הם מתנהגים על פי הוראת מצביאם" — המצביא נותן הוראה, והחייל מבצע, בין אם הוא מבין ובין אם לאו, ואף אם סבור להיפך; כל עוד הוא חייל, עליו לבצע את ההוראות בדיוק.
עד כאן המשל, שבין הגדרת "עבד" לתוספת של "צבא". ומהו הנמשל בעם ישראל בהיקראם "צבאות ה'" ביציאת מצרים? "והנה נשמות ישראל במצרים היו בתכלית השפלות" — במשך מאתיים ועשר שנות עבדות מצרים היו במצב שפל ביותר, "בעינויים קשים ומרים"; המצרים עינו אותם והעבידום, וקשה היה להם עד מאוד. "ועם זה", למרות זאת, "לא שינו שמם ולשונם ולבושם, ועמדו על משמרתם בתכלית החוזק" — עמדו במסירות נפש לשמור על צביונם הייחודי, והיו חזקים בלי לשנות דבר משלושת הדברים שחז"ל מציינים על עם ישראל.
ומה נתן להם את הכוח לעמוד במסירות נפש במשימה? "כי ידעו שהקדוש-ברוך-הוא הבטיח לגאול אותם"; היה להם הביטחון המלא שהקדוש-ברוך-הוא הבטיח לגאלם, ועל כך הם עומדים למרות כל המנגדים והשונאים העומדים כנגדם ומפריעים להם.
ולסיום אומר הרבי: "והמתנהג כזה במצב זה - הוא מצבא ה'" — אדם המתנהג "כזה", היינו בעמל, יגיעה ומסירות נפש, "במצב זה", שיש לו שונא ומנגד וקשה לו — הרי הוא נחשב שאתה בצבא; ופירוש "צבא" הוא שאתה בטל למפקד בלא חשבונות ובלא מחשבות, ועושה את הנדרש. ומהו השכר שהוא מקבל? "דהשם עוזרו בדרך מלמעלה מן הטבע בטבע" — הקדוש-ברוך-הוא עוזר לחייל, ליהודי שהוא מ"צבאות ה'", באופן של למעלה מן הטבע בתוך הטבע, היינו בתוך החיים היום-יומיים יש לו הצלחה שלמה לגמרי. זו הנקודה שהרבי רצה להחדיר בדור, וזו ייחודיותו של פתגם זה.
לסיום, ההקשר לרמב"ם. בסדר לימוד הרמב"ם נמצאים אנו בימים אלו בספר עבודה, ובדגשים הקודמים ראינו את השייכות להלכות הקודמות שבו, עד שסיימנו בהלכות "איסורי מזבח". בפתגם היומי אפשר למצוא רמז בהלכות מעשה הקרבנות, שבסופו של פרק ב' כותב שם הרמב"ם: "דברים הנוהגים לדורות הם דברי תורה שפירשנו, כמו שהעתיקו מפי משה רבנו, אין להוסיף עליהם ואין לגרוע".
הרי הרמב"ם מדבר בסגנון: יש לנו תורה, יש לנו את משה רבנו, וצריך לקיים בלי לזוז ימינה ושמאלה — דבר המתאים מאוד לתוכן הפתגם היומי, שעם ישראל שיצא ממצרים על ידי משה רבנו הוא כחייל בצבא המציית להוראות, ולא משנה כלל הבנתו, ועושה זאת בלי להוסיף ובלי לגרוע. זהו תוכנו של "איש צבא".