"חדר" המאה שלושים ושבעה בהיכל היום-יום.
יום שלישי ח' ניסן ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, מצורע, שלישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, ח' בחודש, אומרים מפרק מ"ד עד פרק מ"ח כולל.
תניא, בחלוקה השנתית נמצאים בפרק מ'. השיעור היומי מעמוד 110 במילים "כי כמו", ומסתיים בדף נ"ו, בסיום ההגהה הרביעית של הפרק, במילים "בפרי עץ חיים".
מקורו של הפתגם היומי במכתב שכתב הרבי הריי"צ בי"ז אלול תרצ"ה. מאותו מכתב כבר למדנו פתגם גם בא' אדר א'. נושאו של הפתגם היומי הוא, שלכל נשמה יש תפקיד בחיים; לכל אחד עבודה פרטית שנשמתו צריכה לפעול בעולם — כל אחד לפי טבעו, לפי עניינו ולפי שורש נשמתו, יש לו שליחות אישית. וכאן ידובר על הנקודה: כיצד ידע האדם למצוא מהי עבודתו הפרטית, ומהי הנקודה העיקרית שעליו להתמקד בה ולא בדברים שאינם קשורים אליו.
נקדים במה שסיפר פעם הרבי על מושג הנקרא "נשמות התועות" — נשמה הטועה בדרכה, עושה דברים טובים, אך אין זו משימתה. נקודת הסיפור, בלא להרחיב בפרטים, היא על גביר גדול שלא ידע לעבוד עבודה פיזית, והלך בערב שבת לעזור למישהו למשוך את עגלתו מן הבוץ, ויצא חבול ופצוע כולו; לעומת העגלון, שזהו תפקידו והוא יודע לעשותו, ובאותו זמן הגיע ראשון לבית הכנסת לפני הגביר, והזמין את כל האורחים לסעוד אצלו את הארוחה שהיתה לו בקושי. שניהם עשו דברים טובים, אך שניהם לא עשו את המוטל עליהם — עד כדי כך שפסקו בבית דין של מעלה, כששניהם ירדו שוב לעולם הזה, שהעגלון יעזור למי שצריך בתחומו, והעשיר יזמין את האנשים. לפעמים אדם עושה דבר, ואולי הוא טוב, אך אין זה תפקידו.
אם כן, כיצד ידע האדם לעשות בדיוק את מה שעליו לעשות? נקרא את הפתגם. פתגם קצר האומר: "כל נשמה יש לה עבודה פרטית במוחין ומדות" — לכל נשמה יש עבודה פרטית, או בענייני שכל, לימוד והתבוננות, או במידות, בתיקון המידות בצורה מסוימת — "כפי טבעה וענינה". לכל נשמה יש את טבעה, את עניינה ואת שליחותה.
כיצד באמת יודע האדם מהו תפקידו ומהי עבודתו? על כך אומר הרבי הריי"צ, שכתוב בתהילים פרק קי"ט הלשון "וכתיב מאויבי תחכמני" — לעתים מחכימים אנו דווקא מן האויבים, מתבוננים במעשיהם ומהם יודעים מה עלינו לעשות. במקרה שלנו, ה"אויבים" הם נטיותיו הרעות של האדם עצמו, ומתוך הנטיות האישיות השליליות הוא לומד, כפי שהוא מפרט: "מההטיות הרעות שמרגיש במדותיו הטבעיות". האדם מרגיש בעצמו מה מושך אותו, לאיזה כיוון הוא נגרר ונמשך מתאוותיו הבהמיות לדברים לא טובים. ומדוע נותן לו הקדוש-ברוך-הוא אתגר זה, שדווקא אליו יש לו משיכה מסוימת? "מזה מתחכם ויודע איך לכלכל תיקון מדותיו" — דווקא מן הדבר הקשה לו, שיש לו משיכה לכיוון השלילי, מזה הוא יודע מהו תפקידו.
שכן היצר הרע אינו רוצה לאפשר לו להצליח, ולכן מנסה לגרור אותו; ומתוך "מאויבי תחכמני", מן המקום שבו שם היצר הרע את הדגש להפילו — יבין שזו בדיוק השליחות שלו. "ושעבוד הכחות שלו בעבודתו ית'" — כיצד על האדם לשעבד את עצמו ולעשות את עבודת השם כראוי, דווקא מתוך "מאויבי תחכמני". זהו הרעיון של הפתגם.
לסיום נראה את ההקשר לסדר יד החזקה לרמב"ם. בימים האחרונים אנו נמצאים בפתגמים התואמים לספר עבודה, וגם פתגם זה קשור לספר עבודה — "שעבוד הכוחות בעבודתו יתברך". לאיזה הלכות בספר עבודה הוא מתאים? בימים הקודמים ראינו את הקשר להלכות בית הבחירה, שהן ההלכות הראשונות; להלכות כלי המקדש והעובדים בו, שהן ההלכות השניות; ולהלכות ביאת מקדש, שראינו בפתגם הקודם. עתה הגענו להלכות הרביעיות שבספר, הנקראות הלכות איסורי מזבח.
על מה מדובר בהלכות איסורי מזבח? יש שם אריכות גדולה באילו בהמות אי אפשר להקריב על המזבח: בהמה שיש בה מום קבוע אי אפשר להקריבה, וגם בהמה שיש בה מום עובר אי אפשר להקריבה — אך כמובן, אם יעלם המום, אפשר להקריבה. ושמה דנים מהו המום הקבוע ומהו מום עובר ומה קורה אם אדם כן הקריב וכו'.
זהו בדיוק תוכן הפתגם היומי, כידוע שמבואר בחסידות שתוכן הקרבן הוא ההתקרבות של האדם להקב"ה "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'", הקרבן על המזבח היא ההתקרבות, ואם יש "מום" כמו שמבואר כאן על ה"הטיות הרעות" הרי שיש להפוך את זה למום עובר ואזי יוכל להיות קרבן לה'. זה התוכן של הלכות איסורי מזבח המתאים לפתגם היומי.