"חדר" המאה שלושים ושישה בהיכל היום-יום.
יום שני ז' ניסן ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, מצורע, שני, עם פירוש רש"י.
תהילים, ז' בחודש, אומרים פרק ל"ט עד וכולל פרק מ"ג.
תניא, עדיין לומדים את פרק מ'. השיעור היומי מתחיל בעמוד נ"ה במילים "ובזה יובן", ומסתיים בעמוד 110 בסוף ההגהה השלישית, במילים "ברעיא מהימנא".
הפתגם היומי מחולק לשניים. בחלק הראשון יש התייחסות לאחד הביטויים שאומרים בתפילה בהוצאת ספר תורה בשחרית של שבת וחג; ולאחר מכן יש התייחסות לשמות המשפחה של רבותינו נשיאינו.
כידוע, בעת הוצאת ספר תורה בשחרית של שבת וחג יש קטע שאומרים בין הדברים. נצטט את החלק הנוגע לענייננו: "על הכל יתגדל ויתקדש וישתבח... שמו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא בעולמות שברא העולם הזה והעולם הבא כרצונו וכרצון יראיו וכרצון כל עמך בית ישראל". זה הנוסח.
על קטע זה כתב הרב חיים נאה בחיבורו "קונטרס הסידור", ונקרא את לשונו: פשוט שנפלה כאן טעות דפוס, שכן המילה "עמך" אינה מתיישבת. מדוע? לטענתו כל הנוסח כתוב בלשון נסתר — "שמו של מלך מלכי המלכים... בעולמות שברא... כרצונו... כרצון יראיו" — הכול בלשון נסתר; וכיצד נכנס כאן פתאום "וכרצון כל עמך", ש"עמך" הוא לשון נוכח? לפי דבריו נפלה כאן טעות, ולכאורה במקום ה"ך" הסופית צריכה להיות "ו", דהיינו "וכרצון כל עמו בית ישראל", שיהיה הכול בהמשך לשון נסתר. והוא מעיר שיש סידורים שבהם מילה זו אינה מופיעה כלל.
על כל פנים, הרבי מתייחס לשורה זו ואומר: למרות התמיהה, "נוסח ויהי בנסוע: וכרצון כל עמך בית ישראל" — כך יש לומר, כמו שכתוב. ולמעשה, אם נעיין בנוסח נראה שיש בו מעברים מנוכח לנסתר עוד פעם או פעמיים, וכנראה יש בזה טעמים נוספים; אך על כל פנים זהו הנוסח שאומרים.
הקטע הבא מופיע ממכתב שכתב הרבי הריי"צ בו' אייר תרצ"ט. הרבי מתייחס שם לפקודה המלכותית, שהוא קורא לה "גזירת הכינויים", שברוסיה קבעו שכל אדם צריך לבחור לעצמו שם משפחה. פקודה מלכותית זו התחילה בתקס"ד — כעשר שנים לפני הסתלקות אדמו"ר הזקן — אך בתחילה לא אכפו אותה כל כך, והיה זה חוק שאינו נאכף. אולם כעבור כמה שנים, לאחר שהסתיימה מלחמת הצרפתים בשנת תקע"ג, בשנת הסתלקות אדמו"ר הזקן, התחדשה הגזירה בתוקף רב, ואף היו עונשים גדולים למי שלא מילא את הפקודה. אז נדרש כל אחד לבחור לעצמו שם משפחה, באופן ששם המשפחה יהיה קבוע לו ולבניו ולבני בניו לכל המשפחה; ורק אם הבת מתחתנת עם אחר, עובר שם המשפחה כמובן לפי בעלה, וכן הלאה.
בהקשר זה מתייחס הרבי ואומר: "כינוי משפחה של רבנו הזקן" — כאמור, בזמן אדמו"ר הזקן עדיין לא הקפידו כל כך על החוק, ולכן כינוהו במסמכים וכדומה כפי שנהגו אז לכנות אדם על שם אביו (ואף עד היום יש ברוסיה שאנשים מכובדים מכונים על שם אביהם) — היה "ברוכוביץ", על שם אביו של אדמו"ר הזקן שנקרא ברוך; כלומר, בנו של ברוך.
"כינוי משפחה של בנו", אדמו"ר האמצעי — כיצד היה כינוי משפחתו? הוא קרא לעצמו "שניאורי", שפירושו המשתייך לשניאור, דהיינו המשתייך לאביו אדמו"ר הזקן.
כינוי המשפחה של הצמח-צדק, נכדו של אדמו"ר הזקן, היה "שניאורסאהן", שפירושו בן שניאור, דהיינו שייחס את עצמו לאדמו"ר הזקן. ומאז נשאר זה שם המשפחה הקבוע לכולם; אף שהשמות הפרטיים השתנו, נשארו כולם על שם זה, שניאורסון, על שם הראשון, אדמו"ר הזקן.
באותו מכתב מאריך הרבי בהקשר המיוחד שבין הצמח-צדק לאדמו"ר הזקן, שראה את הקשר ביניהם בצורה חזקה כל כך, ולכן אף כינה את שם משפחתו כבנו של אדמו"ר הזקן. שם מובאת נקודת הדברים, שאדמו"ר הזקן אמר לו פעם על לשון חז"ל ש"איש מזריע תחילה — יולדת נקבה, אישה מזרעת תחילה — יולדת זכר". שהרי הצמח-צדק היה נכדו של אדמו"ר הזקן — בן בתו — ואמר לו: "איש מזריע תחילה יולדת נקבה", זו אמך; "אישה מזרעת תחילה יולדת זכר", ואמך ילדה אותך. כלומר, קשרו לאדמו"ר הזקן הוא קשר עמוק וחזק מאוד. יש שם סיפור ארוך בעקבות אמרה זו, וכדאי לקרוא אותו בפנים.
הרמז ברמב"ם בספר עבודה הלכות ביאת המקדש, שם יש הלכה שכל כהן היודע מאיזה בית אב הוא — היודע מהו שורש משפחתו — יש הלכות הנוגעות אליו, כגון אם מותר לו לשתות יין או לא, שהרי כל שבוע היה בית אב אחר בתורו לעבודת המקדש. יש שם דיון מה דינו של כהן היודע מהו בית אב שלו לעומת כהן שאינו יודע. וזהו תוכן הפתגם, המספר לנו מיהו בית האב ומהו שורש משפחתם של רבותינו נשיאינו — וזהו ההקשר בין הפתגם להלכות אלו ברמב"ם.