ה׳ ניסן

"חדר" המאה שלושים וארבעה בהיכל היום-יום.

שבת ה' ניסן ה'תש"ג.

שיעורים: חומש, תזריע, שביעי, עם פירוש רש"י.

תהילים, ה' בחודש, אומרים מפרק כ"ט עד פרק ל"ד כולל.

תניא, ביום הזה מתחילים פרק מ"ד, מתחילת הפרק במילה "אך". השיעור מסתיים בעמוד נ"ה במילה "באריכות".

הפתגם היומי מתחלק לשניים: תחילה יש התייחסות לאחד הקטעים שמוסיפים בברכת המזון של שבת, ולאחר מכן הפתגם — תוכנו של היום. ההתייחסות הראשונה: ידוע שבשבת מוסיפים בברכת המזון את קטע "רצה" לפני "בונה ירושלים", ובסיומו — במשפט האחרון של "רצה" — אנו מבקשים שהקדוש-ברוך-הוא יראנו בבניין ירושלים, והסיום הוא "כי אתה הוא בעל הישועות ובעל הנחמות".

כאן יש הדגשה כיצד צריך להיות היגוי המילים. מופיעה כאן פעמיים המילה "בעל" — "בעל הישועות" ואחר כך "בעל הנחמות". וההדגשה היא: "ב'רצה' דברכת המזון אומרים בעל הישועות בי"ת דגושה, ובעל הנחמות בי"ת רפויה". ב"בעל הישועות" יש לומר את הבי"ת בדגש, וב"בעל הנחמות" — את הבי"ת ברפוי.

דבר דומה היה לנו בפתגם של א' אדר שני, בהתייחסות ל"יעלה ויבוא", שכתוב "זכרנו ה' אלוקינו בו לטובה ופקדנו בו לברכה", ושם היתה ההדגשה שבפעם הראשונה אומרים "בו" בבי"ת דגושה, ובפעם השנייה "בו" בבי"ת רפויה. הדבר קשור לכלל אותיות בג"ד כפ"ת: כאשר אותיות אלו באות בראש מילה, לעתים יהיו בדגש ולעתים ברפוי. אחד הכללים בעניין תלוי בהברה שבמילה שלפניה — אם לפניה הברה פתוחה (תנועה), האות תהיה רפויה, ואם לפניה עיצור, האות תהיה דגושה. כאן, בפעם הראשונה "בעל הישועות" הוא ראש מילה ומתחיל בבי"ת דגושה; ובפעם השנייה "בעל הנחמות" בא לאחר תנועה פתוחה — לאחר "הוא" — ולכן בי"ת רפויה. זהו הכל ביחס לאופן ההגייה הנכון של המילים בתפילת "רצה".

כעת לפתגם, שהוא נקודה נוספת. הפתגם מופיע במקורו במכתב שכתב הרבי הריי"צ בכ"ה בניסן תרצ"ח. ממכתב זה עוד יהיו לנו בהמשך לוח היום-יום שני פתגמים נוספים — בעזרת השם נגיע אליהם בכ"ה ניסן ובא' חשוון. תוכן המכתב מעורר את מקבלו בנושא "מה' מצעדי גבר כוננו", דהיינו שהקדוש-ברוך-הוא מוביל כל אדם למקום שאליו עליו להגיע, וכשהגיע למקום עליו לדעת שיש לו תפקיד שם — לזכך את המקום ולפעול בו, ולא להיות מושפע מן המקום אלא להפך, להשפיע עליו. זהו תוכן המכתב.

בקשר לתוכן זה מביא שם הרבי הריי"צ אמרה בשם הרבי המהר"ש. נתחיל לקרוא ולהסביר: "אאזמו"ר אמר" — ראשי תיבות "אדוני אבי זקני מורי ורבי". כשהרבי הריי"צ אומר "זקני", כוונתו לרבי הרביעי, הרבי המהר"ש. "במאמר רבותינו זכרונם לברכה" — הוא ביאר את המשמעות הפנימית של דברי רבותינו בגמרא.

לשון הגמרא במסכת תענית דף כ"א עמוד ב'. נראה תחילה מה אומרת הגמרא. שם מסופר שרב נחמן בר רב חסדא אמר לרב נחמן בר יצחק "ליקום מר לגבן" — בבקשה, עזוב את המקום שאתה גר בו (וכפי שרש"י מסביר, שגר שם בין אנשים שאינם חשובים) ועבור למקומי, אלינו. "אמר ליה" — השיב לו רב נחמן בר יצחק — "תנינא" — למדנו — ואז מובא הפתגם של רבי יוסי: "לא מקומו של אדם מכבדו אלא אדם מכבד את מקומו".

מהי הכוונה — שכבוד המקום אינו תלוי במקום אלא בך. אך מהי המשמעות הפנימית של הפתגם, שלא המקום מכבד אותך אלא אתה מכבד את המקום, מבאר זאת הרבי המהר"ש. נמשיך לקרוא את הפתגם: "כבוד יש בו שני פירושים" — במקורות ישנם שני אופנים להבין את המשמעות של המילה "כבוד": פירוש אחד שמשמעותו שלילית, ואפשר לפרש את אותה מילה עצמה בצד חיובי ונעלה מאוד.

באופן אחד אפשר לפרשה בצד השלילי: כבוד "לשון כבדא" לשון כבדות — כמו הכבד — שיש בו התייחסות שלילית. שכן "כמאמר רז"ל" במדרש על הפסוק "ויאמר ה' אל משה כבד לב פרעה", אומרים חז"ל: מהי הכוונה "כבד לב פרעה"? "שנעשה לבו ככבד" — לבו נעשה כמו כבד. ומהו "כמו כבד"? המדרש אומר שהכבד הוא כפול ואינו מבין; כלומר לבו נעשה אדיש, חסר הבנה, חסר הבחנה. זהו הכינוי שנאמר על פרעה, "כבד לב פרעה". כאן, אם כן, למילה "כבד" משמעות שלילית.

מצד שני, יש למילה "כבוד" גם משמעות חיובית: "ולשון כבוד", שהיא מילה חיובית מאוד. בחסידות מבואר ש"כבוד" משמעותו "גילוי אור מקיף נעלה" — כשם שכשנותנים כבוד לאדם מעריכים אותו מאוד. מבחינת פנימיות התורה, המילה "כבוד" מבטאת גילוי גבוה מאוד. נמצא אפוא שהמילה "כבוד" יכולה להיות במשמעות שלילית ויכולה להיות במשמעות חיובית.

על פי הקדמה זו, שיש שני אופנים להבין את המילה "כבוד", נחזור למאמר חז"ל שהבאנו ונראה כיצד מבאר המהר"ש. מה אומרים חז"ל? "לא מקומו של אדם מכבדו אלא אדם מכבד את מקומו". וכך יש להבין: "וזהו לא מקומו של אדם מכבדו" — "מכבדו" כאן במובן השלילי; המקום שבו אתה נמצא אינו אמור "לכבדו", "כלומר מקררו" — אינו אמור לעשותך כבד וקר ואדיש לענייני תורה ומצוות. אין אתה אמור להיות מושפע מן המקום באופן שהוא יהפוך אותך לחסר אכפתיות בענייני קדושה. אלא להפך — "אלא אדם מכבד את מקומו" — אתה תשפיע על המקום אור גבוה ותשנה אותו, ובמקום להיות מושפע מן המקום — תשפיע עליו.

זו המשמעות הפנימית, כפי שממשיך הלשון: "אלא אדם מכבד את מקומו". ומהו "אדם מכבד את מקומו"? "שניתן לו כח ועוז להאיר את מקומו באור תורה ועבודה" — הקדוש-ברוך-הוא נותן כוח חזק לאדם הבא לגור במקום מסוים, להאיר את מקומו באור תורה. כשהאדם מגיע למקום מסוים — נותן לו הקדוש-ברוך-הוא את הכוח שיוכל להאיר את המקום באור תורה ולהופכו למקום חיובי וטוב הקשור לקדוש-ברוך-הוא.

ומביא לכך דוגמה מירידת האדם למקום — לא במובן שהוא גר כאן או שם, אלא במובן הרחב יותר, ירידת הנשמה לעולם. הנשמה היתה למעלה, באוצר הנשמות, לכאורה במקום הנפלא ביותר עבורה, והורידהּ הקדוש-ברוך-הוא לעולם הזה, עולם מלא אתגרים וקשיים. גם כאן אותו דבר: "כמו דבירידת הנשמה בגוף משביעים אותו תהא צדיק" — כשם שהנשמה יורדת לגוף, וכידוע מה שכתוב בגמרא שמשביעים אותה "תהי צדיק" לפני שיורדת לעולם. ומהו "משביעים"? "דשבועה זו הוא ענין השובע בכוחות נעלים" — משמעות "שבועה" מלשון שובע; משביעים אותה, נותנים לה כוחות מיוחדים ונעלים "שתוכל להשלים כוונת ירידתה", שתוכל להשלים את מטרת ירידתה. שולחים אותה למקום מלא אתגרים, אך יש כאן מטרה, ונותנים לה כוח לפעול בעולם ולשנותו ולא להיות מושפעת ממנו.

"הנה כן הוא בכל אדם ואדם במקום שהוא" אותו דבר הוקנה בכל אדם ואדם במקומו — במיקרו, כל אדם באופן פרטי, לאחר שכבר ירד לעולם. בכל מקום שאדם בא לגור בו, אין הוא אמור להיות מושפע מן המקום בצורה שלילית חלילה, אלא להפך — הוא מכבד את מקומו, מאיר אותו ומכניס בו כוחות מיוחדים, שלשם כך ירד לעולם.

לסיום נראה את ההקשר של הפתגם לסדר ספרי הרמב"ם, כפי שאנו רואים בהרבה מן הימים. הגענו כאן לסיום הספר הקודם, ספר "זרעים", ולתחילת ספר "עבודה". על הרמז לתחילת ספר העבודה כבר דיברנו בפתגם קודם; ספר עבודה פותח בהלכות בית הבחירה. מהו הקשר בין הפתגם המופיע כאן לספר העבודה ולתוכן הלכות בית הבחירה?

מעניין שהרמב"ם פותח כל ספר בפסוק — כל אחד מארבעה עשר הספרים נפתח בפסוק. ספר העבודה פותח בפסוק "שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך". זהו הפסוק הפותח את ספר העבודה, שכל כולו עוסק בבית המקדש ובעבודות שבו. וגם בהלכות בית הבחירה עצמן, ממש בתחילתן, יש הלשון שכיוון שנבנה המקדש בירושלים נאסרו כל המקומות; הרמב"ם מבאר שקודם לכן היה בית המקדש בשילה, בנוב ובגבעון ובמקומות שונים, ומשהגיע לירושלים נעשה זה המקום הקבוע. נמצא שגם בפתיחת הספר וגם בהלכות בית הבחירה מדובר במעלת ירושלים.

וכאן פתחנו את הפתגם היומי בהסבר על קטע "רצה" שבברכת המזון. אם נתבונן בתוכן הקטע שעליו נסב ההסבר — הרי לפניו מבקשים מהקדוש-ברוך-הוא "והראנו", שיראנו בבניין ירושלים, ואז מסיימים "כי אתה הוא בעל הישועות ובעל הנחמות". כיוון שהקדוש-ברוך-הוא בעל הישועות ובעל הנחמות, אנו מבקשים ממנו שיראנו את בניין ירושלים. זהו בדיוק התוכן הפותח את ספר העבודה ברמב"ם בהלכות בית הבחירה — מעלת ירושלים, שהקדוש-ברוך-הוא יבנה לנו במהרה בעזרת השם.