"חדר" המאה שמונים ושישה בהיכל היום-יום.
יום שלישי כ"ז אייר, מ"ב לעומר, ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, במדבר, שלישי עם פירוש רש"י.
תהילים, כ"ז בחודש, מפרק כ' עד פרק קל"ד כולל.
תניא, ביום הזה מסיימים את פרק נ"א. השיעור מתחיל בדף ע"ב במילים "וכ"כ עצמה", ומסתיים בסיום הפרק במילים "אין סוף ברוך הוא".
מקורו של הפתגם היומי במכתב שכתב הרבי הריי"צ בתאריך זה, כ"ז אייר, כמה שנים קודם לכן, בשנת תרצ"ה. היה יהודי שהתעסק הרבה בצדקה והשתדל להחזיק יהודים תלמידי חכמים ולומדי תורה, וכתב לרבי הריי"צ שאלה — או ליתר דיוק התלונן — שדבר זה גורם לו לביטול רב מלימוד התורה שלו עצמו, מפני שהוא עסוק בנתינת צדקה לאחרים. משיב לו הרבי הריי"צ, שהרי תכלית הלימוד היא המעשה, ומה שהוא עושה הוא מעשה גדול, שאין מצווה גדולה יותר מהחזקת לומדי תורה.
וכחיזוק מביא לו הרבי הריי"צ את הפתגם הנוכחי, ומקדים לפניו את דברי חז"ל "כל המלמד את בן חבירו תורה כאילו ילדו". [דבר זה, אגב, כתוב בפרשת במדבר, ורש"י מביאו בהקשר ליחס שבין משה רבנו לבני אהרן הכהן.] ומאחר שחז"ל אומרים שזה קשר גדול כל כך, "כאילו ילדו", על כך מביא את הפתגם. נקרא את לשונו ואחר כך נבאר.
וכך הוא אומר: "אאמו"ר [אדוני אבי מורי ורבי - הרש"ב] סיפר ששמע מאביו [הרבי מהר"ש] בשם הצמח צדק ששמע מרבינו הזקן" — הרי לנו העברת מסר ממש מדור לדור. ומהי הנקודה? שאדמו"ר הזקן היה מכנה את עצמו "בן" ביחס לרב המגיד — "אני בנו" — ו"נכד" ביחס לבעל שם טוב — "אני נכדו"; והיה קורא למגיד "אבא" ולבעל שם טוב "סבא".
מה רואים כאן בפשטות? שכשם שאומרים חז"ל "כל המלמד את בן חבירו תורה כאילו ילדו", הרי המגיד הוא כאביו של אדמו"ר הזקן, והבעל שם טוב כסבו. זהו המובן. ובמכתב הספציפי מחזק הרבי הריי"צ את אותו יהודי ואומר לו: אתה מחזיק יהודים כה רבים, לומדי תורה, ויש לך זכויות כאלה — כמה "ילדים" רוחניים יש לך; ולכן, אף אם נדמה לך שאתה מתבטל מלימוד התורה, הרי יש לך דברים נפלאים כאלה.
אולם הדגש והנקודה המיוחדת שבמה שאמר אדמו"ר הזקן על רבו ועל הבעל שם טוב, והמסר העמוק יותר שבפתגם זה — מעניין להשלימו מתוך שיחה שבה ביאר הרבי עניין זה בהתוועדות ח' אלול תשי"ז. אמר הרבי, שבפתגם זה, באמירת אדמו"ר הזקן, יש נקודה עמוקה הרבה יותר מלשון חז"ל "כל המלמד את בן חבירו תורה כאילו ילדו", אף שמקשרים ביניהם. אצל אדמו"ר הזקן זה עמוק הרבה יותר. מדוע? כי חז"ל אומרים "כאילו ילדו" — ונשארת כאן כ"ף הדמיון; אין זה ממש אותו דבר, אלא "כאילו". אך אדמו"ר הזקן, שקרא למגיד "אבא" ולבעל שם טוב "סבא", ואמר על עצמו שהוא בן או נכד — לא אמר "כבן", "כנכד" או "כסבא", אלא אמר זאת בצורה ברורה ופשוטה. הרי שיש כאן משהו חזק יותר.
ונוסיף עוד מילה. מהי באמת הסיבה שאצל רב ותלמיד, בדרך כלל, אין זה "ילדו" ממש אלא רק "כאילו ילדו"? משום שכאשר הרב מעביר ענייני שכל לתלמיד, אין זה אלא עניין חיצוני, והוא רק בתנאי שיש לתלמיד ראש ויכולת להבין; שאז הרב מעביר לו. אך אם אין לתלמיד ראש ויכולת הבנה, אין הרב יכול להעביר לו שכל שיהפכהו לחכם. לעומת זאת, בן גשמי מקבל מאביו את המהות — את כל רמ"ח האיברים של האב, עם הנפש ולבושי הנפש וכו'. נמצא שלידה גשמית היא יותר מיחס רב ותלמיד, ולכן אומרים חז"ל רק "כאילו ילדו".
אך כאן מתווספת נקודה מעניינת: ביחס שבין אדמו"ר הזקן לבעל שם טוב, לא זו בלבד שאין זה "כאילו", אלא זה באמת אף יותר מבן גשמי. היכן רואים זאת? במאמר שאמר פעם אדמו"ר הזקן לרבי ברוך ממז'יבוז'. רבי ברוך ממז'יבוז' היה, כידוע, נכד הבעל שם טוב, נכד בן בתו — וידוע שבן הבת קשור הרבה יותר מבן הבן — היה ממש הנכד הקשור ביותר לבעל שם טוב. ואף על פי כן אמר לו אדמו"ר הזקן: אתה נכד בגשמיות, ואני נכד ברוחניות, וזה הרבה יותר. כלומר, אדמו"ר הזקן אמר שקשרו לבעל שם טוב, כנכד, גדול אף מקשרו של הנכד הגשמי של הבעל שם טוב.
מדוע? כי ידוע שהקדוש-ברוך-הוא הכניס את מהותו בתורה — "אנא נפשי כתבית יהבית" — וצדיקים הדומים לבוראם הכניסו את מהותם בתורתם. וכאשר הבעל שם טוב הכניס את מהותו בתורתו, והמגיד את מהותו בתורתו, הרי כשאדמו"ר הזקן לומד את תורתם הוא מקבל את מהותם — וזה אף יותר מבן גשמי; הוא מקבל את המהות הפנימית ביותר של הסבא והאבא, במקרה זה הבעל שם טוב והמגיד. וכפי שכותב הרבי באחד המקומות, באחד המכתבים, שיחס של חסיד ורבי עמוק אף יותר מיחס של אב ובן.
אם כן, מהו המסר שבפתגם? שהביטוי האמיתי של דרך הבעל שם טוב בא לידי ביטוי בתורת אדמו"ר הזקן ובתורת חב"ד; זו נוטלת את המהות האמיתית והפנימית ביותר של תורת הבעל שם טוב. זה מה שרוצה הרבי לומר כאן: אדמו"ר הזקן הוא בן והוא נכד — לא רק "כ", אלא אף יותר מבן גשמי; זהו החיבור והקשר העמוק ביותר שיש.