"חדר" המאה שמונים וחמישה בהיכל היום-יום.
יום שני כ"ו אייר, מ"א לעומר, ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, במדבר, שני, עם פירוש רש"י.
תהילים, פרק קי"ט; ביום הזה מסיימים את החצי השני של הפרק, מהאות מ' עד סיום הפרק במילים "לא שכחתי".
תניא, ממשיכים כאן פרק נ"א. השיעור היומי בדף ע"ב, מהמילה "וההבדל" עד המילה "לאחיותיו".
הפתגם היומי בא לבאר את מצוות התוכחה במבט חסידי. אתן את הרקע: מקורו של הפתגם במכתב של הרבי הריי"צ מא' כסלו תרצ"ג. יהודי שהיה גר בקנדה שלח לרבי הריי"צ קטע מעיתון, שבו פרסמו מכתב שהרבי הריי"צ שלח לעיתון. הרבי הריי"צ הבחין שהוסיפו, כנראה בכותרת, דבר-מה, ואמר לו: אין אלו הדברים שכתבתי, וצער רב היה לי מן ההוספה הזו.
מה הוסיפו? בכותרת הוסיפו, ביידיש, ביטוי בנוסח "עבור העיתון היהודי בקנדה הקפואה" — קנדה הקרה. הרבי הריי"צ אומר: לא אני הוספתי משפטים אלה, ואתם מייחסים אותם אליי; בכך אתם מייחסים ליהודי קנדה כינוי — "היהודים הקפואים", "קנדה הקפואה". הדבר לא היה לרוחו של הרבי הריי"צ, והוא מסביר לו באריכות שכאשר מוכיחים אדם באופן אישי צריך להיזהר בכך (וכפי שנראה מיד), ומסיים שכאשר מדובר בתוכחה לרבים בוודאי שיש להיזהר; ולהוכיח מדינה שלמה וקיבוץ גדול של בני אדם, שחסרונו הוא חיסרון של קרירות — בוודאי לא אהב זאת הרבי הריי"צ.
עתה, מהי הנקודה הקשורה לתוכחה ליחיד? הפסוק בפרשת קדושים (פרק י"ט, פסוק י"ז) הוא פסוק שלם הכולל שלושה חלקים, ובפתגם מבאר הרבי הריי"צ את שלושת חלקיו המדויקים בסדרם. הפסוק אומר: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא".
כאן מבאר הרבי בפתגם שכל חלקי הפסוק מדויקים: יש כאן הקדמה, יש כאן המצווה, ויש כאן המסקנה שעליך לקחת לעצמך מן העניין. נקרא את הלשון. קודם לציווי "הוכח תוכיח את עמיתך", שהוא מרכז הפסוק, מה כתוב לפניו? "לא תשנא את אחיך בלבבך". קודם כל, לפני "הוכח תוכיח", אומרים לך "לא תשנא את אחיך בלבבך".
מה פירוש הדבר? זהו תנאי מוקדם להוכחה. לפני שאתה מוכיח מישהו, עליך להיות בוודאות גמורה שאין לך נגדו שום דבר אישי — שאתה אוהב אותו, מחבב אותו ומייקר אותו וכו'. שכן אם יש בך כעס אישי או תחושת פגיעה או עניין אישי כלשהו, אין לך זכות כלל להוכיחו, שכן ייתכן שהדבר נובע ממציאות אישית שבך, ואתה רק "מתלבש" על מצווה או הנהגה כדי להוכיחו עליה. לכן קודם כל עליך להיות בטוח ב"לא תשנא את אחיך" — תנאי מוקדם להוכחה. ואם בטוח אתה ש"לא תשנא את אחיך", אתה יכול לגשת ל"הוכח תוכיח את עמיתך".
ומהו הסיום? לאחר "הוכח תוכיח את עמיתך" כתוב "ולא תשא עליו חטא". מהו "ולא תשא עליו חטא"? שאם לא פעלה ההוכחה — אם הוכחת אותו, לאחר שידעת בוודאות גמורה שאין לך נגדו שום דבר אישי, ואתה רואה שאין הוא זז ואין הדבר משפיע כלל — בוודאי אתה האשם; קח את האשמה על עצמך, "לא תשא עליו חטא". אל תאמר שהוא אינו בסדר, אלא קח את האשמה על עצמך. מדוע? משום שדברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב ופועלים פעולתם, וכפי שאומר השל"ה הקדוש. אם כן, אם לא הצליחו הדברים לפעול עליו, הבעיה היא בך — לא אמרת זאת באופן שהדברים יוצאים מן הלב. כלומר, אם התוצאה לא באה, כנראה שהדבר לא נעשה כראוי.
נמצא שהפסוק פותח בהוכחה לעצמך ומסיים בהוכחה לעצמך, ובאמצע — "הוכח תוכיח את עמיתך" — כמה צריך להיזהר. וכל זה בהוכחה ליחיד.
וכשמדובר בתוכחה לרבים, למדינה שלמה, כותב הרבי הריי"צ שמתוך ניסיונו, בהיותו מסתובב בעולם, ראה שהציבור והכלל מורכבים מסוגי אנשים רבים ומרגשות רבים; ואדרבה, ליבו הכללי של עם ישראל ער, חם וטוב. לכן לתת אמירה כללית כזו על קיבוץ גדול של יהודים, כאילו הם במצב כזה — "צער גדול היה לי מן הצורה שבה כתבו זאת".
אנו יודעים גם מכל מיני שיחות של הרבי לאורך השנים, שהרבי מאוד לא אהב, בלשון רבתא, שמדברים בשלילה על יהודים אחרים. כשהיו שדיברו על ציבור כלשהו בביטוי שלילי, היה מדבר על כך בחריפות רבה, שאסור לדבר על יהודים בצורה כזו; יהודים הם בניו של הקדוש-ברוך-הוא, ולדבר על הכלל באופן כזה אינו שייך כלל, ואסור לגשת בגישה זו. ובעצם, יסוד הדבר בגישה זו שבפתגם היומי.