"חדר" המאה שמונים ושלושה בהיכל היום-יום.
שבת כ"ד אייר, ל"ט לעומר, ה'תש"ג.
שבת זו היא שבת מברכים חודש סיוון. כמו בכל שבת מברכים, מציין הרבי את שני המנהגים שנוהגים בה: המנהג הראשון הוא אמירת כל התהילים בהשכמה, והמנהג השני — יום התוועדות.
לאחר מכן יש כאן התייחסות, מאחר שאנו בפרשת בחוקותי, שבה, כידוע, קוראים את התוכחה. יש מנהגים שונים כיצד נוהגים בקריאת התוכחה, והרבי מציין כאן את המנהג אצלנו: "לשלישי עולה הבעל קורא, ומעצמו" — כלומר, מי שקורא בתורה הוא זה שעולה לעלייה שבה קוראים את התוכחה, "ומעצמו", דהיינו שהגבאי אינו מכריז את שמו "יעמוד פלוני בן פלוני", אלא הוא עולה מעצמו (ומברך לפני ולאחרי). זה המנהג אצלנו.
והנקודה השלישית שהרבי מציין כאן: "אומרים אב הרחמים". מהו הדגש בכך? בדרך כלל בשבת מברכים אין אומרים אב הרחמים לעולם, וכן בימים שאין אומרים בהם תחנון, וכשהם חלים בשבת אין אומרים אב הרחמים. אולם יוצאות מן הכלל שבתות מברכים אייר וסיוון: כתוב בשולחן ערוך של אדמו"ר הזקן בסימן רפ"ד, שבשתי שבתות מברכים אלו כן אומרים אב הרחמים. מדוע? מפני שבמסעי הצלב היו בקהילות אשכנז גזירות קשות בשנת ד' אלפים תתנ"ו, וזה היה בתקופה זו, בחודשים האלה. לכן בשבתות מברכים של אייר וסיוון כן אומרים אב הרחמים — כך כתוב בשולחן ערוך.
אולם בפסקי הסידור של אדמו"ר הזקן מובן, שבפועל בשבת מברכים אייר אין אומרים אב הרחמים. מדוע? כי היא חלה בחודש ניסן, ובחודש ניסן ממילא אין אומרים תחנון בכל החודש — וכיוון שאין אומרים תחנון, אין אומרים אב הרחמים. אבל בשבת מברכים סיוון כן אומרים אב הרחמים. זה מה שכתוב בפסקי הסידור, שזו שבת מברכים היחידה שאומרים בה, מטעם זה, אב הרחמים.
מעניין לראות בשיחת הרבי בשבת מברכים סיוון תשמ"ג, שבה מבאר הרבי באריכות את המעלה החיובית שבעובדה שאומרים אב הרחמים דווקא בשבת מברכים סיוון, וכיצד יש בזה, על פי פנימיות העניינים, אדרבה, התהפכות השלילה לחיוב. כדאי לעיין בדברים מבפנים.
שיעורים: חומש, בחוקותי, שביעי, עם פירוש רש"י.
תהילים, כ"ד בחודש, אומרים מפרק קי"ג עד פרק קי"ח כולל.
תניא, ביום הזה מתחילים פרק נ"א, מתחילת הפרק מהמילה "והנה" עד סיום השיעור במילה "בתולדותו כנ"ל".
בפתגם היומי יש היום מנה כפולה — שני פתגמים. מקורו של הפתגם הראשון במאמר של הרבי הריי"צ שאמרו בשנת תש"ב, דיבור המתחיל "רבי אומר", שבו הוא מתייחס בדרך אגב לפסוק "אם בחוקותי תלכו" — ואנו נמצאים כאן בסיום פרשת בחוקותי.
נקדים ונאמר שהגמרא אומרת על המילה "אם" שבפסוק "אם בחוקותי תלכו": "אין 'אם' אלא לשון תחנונים". כלומר, הקדוש-ברוך-הוא אומר לעם ישראל: אני מתחנן אליכם ומבקש מכם שבחוקותי תלכו, שתקיימו תורה ומצוות. במאמר מדגיש הרבי הריי"צ שתי נקודות, ואת שתיהן מציין הרבי כאן ומסכם — נוטל כמה מילים מכאן וכמה מכאן, ובלשונו מרכז את הנקודות המובנות בפנימיות.
מהי המשמעות, עתה כשאנו יודעים ש"אם" הוא לשון תחנונים, בקריאת הפסוק "אם בחוקותי תלכו"? נעיין בלשון הפתגם: "אם בחוקותי תלכו - אם זה הוא לשון תחנונים, כמאמר חז"ל - שכוונתו הלואי ובחוקותי תלכו".
הנקודה הראשונה: "וזהו שהקב"ה כביכול מתחנן בפניהם שישמרו את התורה - עצם זה נותן כח לעמוד בבחירתו הטובה". עצם העובדה שהקדוש-ברוך-הוא מבקש מאיתנו שנקיים את הדברים אינה רק בקשה והוראה, אלא נותנת כוח לאדם לעמוד במשימה. ולפי זה, כיצד קוראים את הפסוק? "אם" — ומפסיקים; יש תחנונים, ומהו ההמשך? "בחוקותי תלכו" — ברור לנו שתלכו בחוקותי ותצליחו לקיים, שכן הקדוש-ברוך-הוא מבקש, וממילא הוא נותן גם כוח. זו הנקודה הראשונה.
ואז באה הנקודה השנייה: "ועוד זאת" — מעלה נוספת יש כאשר האדם מקבל את התחנונים מהקדוש-ברוך-הוא ועומד בהם ומקיימם, אשר בחוקותי תלכו. מהי הכוונה "תלכו"? "דנעשית הנשמה מהלך". זו מעלת הנשמה לעומת המלאכים: המלאכים נקראים "עומדים", והנשמה, כשהיא עובדת את ה', נעשית "מהלכת". ולפי הנקודה השנייה, כיצד קוראים את הפסוק? "אם בחוקותי" — ומפסיקים — "תלכו": אם תקיימו את החוקים על פי הבקשה האלוקית, יגרום הדבר שתהיו בבחינת מהלך. זהו הפתגם הראשון.
כאן מוסיף הרבי פתגם נוסף, והוא ציטוט של המילים האחרונות כמעט של מאמר שאמר הרבי הריי"צ בשנת תרצ"ט, דיבור המתחיל "בעבדי דוד". באותו מאמר מסביר הרבי הריי"צ בהרחבה את ההבדל בין יהודה ליוסף — בין מלכות יהודה, שהוא דוד המלך ומלך המשיח הבא מיהודה, לבין יוסף; ועל פי פנימיות מבואר שם שיוסף עניינו תלמוד, ויהודה עניינו מעשה.
בסיום הדברים, לאחר שהוא מדבר על מעלת המעשה ועל המעלה שבכך שיהודים מקיימים מצוות במעשה, בתמימות ובפשטות — שאף אם אין להם את בחינת יוסף, בחינת ההבנה, הידיעה והעמקות, יש בהם מעלה גדולה — מסתיים המאמר במילים: "בביאת המשיח תתגלה מעלת הפשיטות והתמימות שבעבודתם של אנשים פשוטים". דווקא היהודים הפשוטים, העובדים את ה' בפשטות ובתמימות, בבחינת יהודה ולא בבחינת יוסף — בביאת המשיח תתגלה מעלתם. יהודים אלה, המתפללים ואומרים תהילים בתמימות ובפשטות, אף שאין הם מבינים תמיד את משמעות המילים שהם אומרים — יש בהם מעלה עצומה, ומעלה זו תתגלה בביאת המשיח.