TheWholeTorah.aiBeta

כ״ג אייר

Showing HE (not yet available in your language).

האזנה לשיעור0:00 / 0:00

"חדר" המאה שמונים ושניים בהיכל היום-יום.

יום שישי כ"ג אייר, ל"ח לעומר, ה'תש"ג.

שיעורים: חומש, בחוקותי, שישי, עם פירוש רש"י.

תהילים, כ"ג בחודש, אומרים מפרק ק"ח עד וכולל פרק קי"ב.

תניא, ביום הזה לומדים את החלק השני של פרק נ' ומסיימים את הפרק. השיעור מתחיל מהמילה "והנה" בעמוד 140, עד סיום הפרק במילים "חיי החיים ברוך הוא".

הפתגם היומי הוא פתגם קצר שנלקח ממכתב שכתב הרבי הריי"צ בדיוק עשר שנים קודם לכן. כלומר, אנו כאן בתאריך כ"ג אייר תש"ג, והרבי הריי"צ כתב את המכתב בכ"ג אייר תרצ"ג — בדיוק עשר שנים קודם לכן. הוא כתב זאת לאברך שהרבי הריי"צ שלחו להיות משפיע באחת הישיבות, והמכתב מעורר אותו מאוד עד כמה עליו להשקיע בעבודת השם ברמה האישית.

כפי הנראה, כפי שאפשר ללמוד מן המכתב, כתב אותו אברך שאין הוא מצליח כל כך לפעול על הסביבה, על התלמידים. וכותב לו הרבי הריי"צ במכתב, שהיו לו כמה מועמדים ראויים לתפקיד שאליו שלחו, אך בחר בו מפני שסבר שהוא יתמסר לעניין באופן מלא ויסדר את סדר יומו כראוי למשפיע של חסידות — לקבוע עתים לתורה בעצמו בכל יום, ולהתפלל תפילה מתונה יום-יום, ובמיוחד בשבת. ועבודה אישית זו היא הנותנת הצלחה בכול.

כאן מתמקד הרבי הריי"צ בעיקר בעניין הקשור לעבודת התפילה. מבואר בחסידות שהתפילה נמשלה לחוט השדרה: כשם שחוט השדרה שבגוף האדם מחזיק את כל האיברים — ואינו נמנה כאחד מהם, אך הוא הבסיס, ואם חלילה נפגע חוט השדרה כל המערכת אינה יכולה להחזיק מעמד — כך גם התפילה. כפי שמבואר בחסידות, אין התפילה רק אמירת מילות התפילה, אלא ישנו מושג הנקרא "עבודת התפילה": שהאדם מתבונן בתפילה ומבין את החיות האלוקית שהתפילה אמורה להעניק לו למהלך היום. זהו הבסיס לכול, וכשהוא חסר — מורגש החסרון בכל המערכת.

ותוכן הפתגם, נקרא את הלשון בפנים. הוא כותב לו: "ראשית הירידה רח"ל הוא העדר העבודה בתפלה" — מהו הדבר הראשון הגורם לירידה ולהידרדרות רוחנית? העדר העבודה בתפילה. כשאין התפילה נעשית ברצינות הנדרשת ובעבודת ה' הראויה, ממילא הכול נעשה קר ויבש; כל חייו הרוחניים הופכים יבשים מאוד, קרים מאוד וטכניים מאוד.

יש מצב שהאדם מקיים מצוות בלי שימת לב — מצוות המקוימות בלי שימת לב נקראות "מצות אנשים מלומדה": הוא מקיים את המצוות מפני שכך לימדוהו וכך הוא עושה, וגופו עושה באופן אוטומטי את המוטל עליו. אך כשאדם עוסק בעבודת התפילה, לכל הפחות אף את "מצות אנשים מלומדה" הוא עושה מתוך הנאה בעניין; ואילו כשחסרה העבודה בתפילה, אפילו את המצוות שהוא עושה בלא עיון רב, כ"מצות אנשים מלומדה", נעשה לו קשה וכבד לעשותן.

ממהרים בכל דבר, אין סבלנות לעניין אלוקי, ואז מפסידים את העונג שאמור להיות בלימוד התורה ומאבדים את החיות הנדרשת; ואז כל האווירה שבה חי האדם הופכת לאוויר מגושם, כי הוא מאבד את החיות הרוחנית.