"חדר" המאה שבעים ושבעה בהיכל היום-יום.
יום ראשון י"ח אייר, ל"ג בעומר, ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, מתחילים כאן פרשה חדשה, בחוקותי, פרשה ראשונה עם פירוש רש"י.
תהילים, בי"ח בחודש אומרים פרק פ"ח ופרק פ"ט.
תניא, ממשיכים את פרק מ"ט. השיעור היומי מתחיל בעמוד 138 במילים "ואיך יבא", ומסתיים באותו עמוד במילה "וקדוש".
מקורו של הפתגם היומי ביומנו של הרבי מחורף תרצ"ה, דברים ששמע מפי הרבי הריי"צ. בפתיח של הקטע הכתוב מסופר, שאצל אדמו"ר הזקן החג המצוין כחג ייחודי וחריג במיוחד היה חג השבועות, לפי שהוא יום ההילולה של הבעל שם טוב. ואז בא ההמשך — איזה חג היה החג המיוחד אצל האדמו"ר האמצעי. וזהו הפתגם שלפנינו.
אומר הרבי: "אצל אדמו"ר האמצעי היה ל"ג בעומר מימים טובים המצוינים". אצל האדמו"ר האמצעי, היום שהיה מצוין כיום מיוחד היה ל"ג בעומר.
לפני שנמשיך, נעיר על כך שאנו מכנים יום זה "ל"ג בעומר", ואילו למעלה בכותרת נאמר "ל"ג לעומר". ידוע שבנוסח אדמו"ר הזקן בסידור, בספירת העומר, אומרים בכל יום "היום כך וכך לעומר" (ויש נוסחאות "בעומר"). ומדוע ביום זה — "ל"ג בעומר" — כשבשאר הימים אנו מדייקים לומר בלמ"ד? אחד הביאורים שמביא הרבי באחד ממכתביו הוא, שהמילה "ל"ג" בגימטריה "משה", וידוע שהרשב"י היה ניצוץ משה רבנו; ולכן ביום ההילולה של הרשב"י אנו רומזים לשמו, בכך שאנו מכנים את היום לא "ל"ג לעומר" אלא "ל"ג בעומר".
על כל פנים, אצל האדמו"ר האמצעי היה ל"ג בעומר מימים טובים ומצוינים. ובמה התבטא הדבר? ביידיש כתוב, שהיו יוצאים לשדה, והוא לא היה נוטל ידיו לסעודה. כלומר, היו יוצאים לשדה להתוועדות, והוא לא היה נוטל ידיו לסעודה באותה הזדמנות, "אבל היה לוקח משקה" — היה שותה משקה, אף שמצד בריאותו נאסר עליו לשתות. אך ביום זה של ל"ג בעומר עשה דבר שאפילו מצד הבריאות היה אסור לו, ושתה משקה בהתוועדות זו.
יש ביאור של הרבי בל"ג בעומר תשי"ה, שבו הוא מתייחס באריכות לשאלה מדוע היה כל הסיפור דווקא בשדה, ולא בבית המדרש — מה מיוחד דווקא בשדה. על כל פנים, היתה זו התוועדות מיוחדת. ומה היה מיוחד בה? אומר הרבי הריי"צ, שהחסידים שהשתתפו באותה התוועדות "ראו הרבה מופתים" בעקבות הברכות והדברים שנאמרו בה, "ורוב המופתים היו בנוגע לילדים" — היינו בקשר ללידת ילדים, נשים שלא ילדו, עקרות וכדומה. להתוועדות זו של ל"ג בעומר היתה סגולה מיוחדת לעניין זה, "וכל השנה ציפו לל"ג בעומר" — חיכו ליום זה שיהיו בו המופתים המיוחדים.
בשיחותיו על ל"ג בעומר מאריך הרבי ומדבר על הקשר המיוחד של ל"ג בעומר דווקא לילדים. ידועות התהלוכות הגדולות שהרבי עורר לעשות בל"ג בעומר בקשר לילדים. באחת השיחות מפנה הרבי לעיין בשני מקומות — במדרש על שיר השירים, ובמקום מסוים בזוהר — שבהם מובאים סיפורי רבי שמעון בר יוחאי; שהרי ל"ג בעומר הוא יומו של רבי שמעון בר יוחאי, ולו היתה ייחודיות זו, שהיה מתפלל ומצליח להושיע עקרות אף לאחר שנים שלא ילדו.
יש סיפור מפורסם במדרש בשיר השירים על זוג שלאחר עשר שנים ללא ילדים רצו להתגרש, ובאו לרשב"י על פי ההלכה. אמר להם רשב"י, שכשם שעשו את החתונה מתוך שמחה, אכילה ושתייה והתוועדות, כך גם את הפירוד עליהם לעשות באותו האופן. לפני הגירושין שתה הבעל יותר מהרגיל עד שהשתכר לגמרי. ומסופר, שקודם לכן אמר הבעל לאשתו, שעכשיו בפירודם היא יכולה לקחת עמה מן הבית את הדבר היקר לה ביותר; וכשהיה שיכור לגמרי, לקחה אותו עמה לביתה. בהמשך הסיפור בירך אותם הרשב"י, ולאחר מכן נולדו להם ילדים. זהו הסיפור שמספר המדרש בשיר השירים רבה, וכן בזוהר.
ייחודיות זו של ל"ג בעומר ניכרה גם אצל הרבי, של"ג בעומר היה אצלו יום מיוחד לנושא זה. בכל שנה בל"ג בעומר, כשהיה הרבי יוצא מביתו בבוקר לכיוון "שבע-שבע" [770] — אף שתמיד היה הרבי יוצא מהבית ישר לרכב, ואיש לא עמד שם — ביום ל"ג בעומר עמדו כל אלו שהיו צריכים ישועה לילדים, ומנסים לקבל ברכה והבטחה בדרך זו; והרבה ישועות והרבה מופתים היו ביום זה של ל"ג בעומר.
נסיים עם ההקשר לספרי הרמב"ם. בימים האחרונים אנו נמצאים בספר קורבנות, וראינו את ההקשר להלכות הראשונות: הלכות קורבן פסח, חגיגה, בכורות ושגגות. והיום, י"ח אייר, אנו בפתגם כנגד הלכות מחוסרי כפרה. מהן הלכות מחוסרי כפרה? אומר הרמב"ם, שיש כאלו שאף שטבלו מטומאתם, עדיין אינם טהורים לגמרי, אלא הם "מחוסרי כפרה" — לפי שעליהם להקריב קורבן, ורק לאחר הקרבתו תושלם כפרתם וטהרתם. אחד מן הנמנים ברשימת מחוסרי הכפרה שמביא הרמב"ם בתחילה הוא יולדת. וזהו הנושא הכתוב בהלכות מחוסרי כפרה, שהוא בעצם תוכן הפתגם היומי — המופתים שהיו בעניין הלידות, הקשור ליום זה.